מעגלי חמלה – דברים לפרשת משפטים

הדרישה להלוות כסף לעני מעמידה בפנינו תמונת מראה: גם אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצד הזקוק לעזרה ולפתחון הלב של הזולת

נאום הרחמים של בלתזר, מתוך הסוחר מוונציה

הפסוק העוסק בהלוואה לעני בפרשת משפטים:
“אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ” (שמות כב’ כד)
מעלה שאלה: האם משפט התנאי מכוּון לכך שנושא ההלוואה הוא עניין של רשות, הנתון להחלטה? רוב הפרשנים ככולם העדיפו להבין את מתן ההלוואה כחובה, שרק במקרים יוצאי דופן אינה חלה על מי שפונים אליו ומסוגל לתת .
אך בד בבד חז”ל, ואחריהם המפרשים המסורתיים, מפרקים ומפרטים את הפסוק באופן שמצייר מעגלים מובחנים של חובה, ויוצרים סדר עדיפויות ברור:

גוי וישראל – ישראל קודם,
ענייךָ ועניי עירך – ענייךָ קודמין,
עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמים

“אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי
אֶת הֶעָנִי
עִמָּךְ”
‘עניי עירך קודמים’ משמש עד היום כהסבר, שלא לומר תירוץ, להתעלם ממעגלי מצוקה שאינם שייכים לטווח המיידי והקרוב לנו, וייתכן שהיה גם בבסיס ההיתר לקחת נשך ממי שאינו ישראל, מגמה שהביטוי הקיצוני שלה מונצח בדמותו של שיילוק במחזהו של שקספיר ‘הסוחר מונציה’
שיילוק, הסוחר העשיר בעיר ונציה, מפרש את ההיתר להלוות בריבית כסף לגוי כאמצעי לצבור כוח למי שחי כמיעוט לא אהוד בחברה הנוצרית. על גובה המס שמלווה ללא ריבית הוא אומר:
“אני שונא אותו שהוא נוצרי
ויותר כי בטמטום של פתי הוא
מלווה כספים בחינם, מוריד לנו
את שער הריבית פה בוונציה.” (מערכה 1 תמונה 3)

נדמה לי שלא זו היתה כוונת הפסוק מלכתחילה.
תיאור העני כ’עַמִּי’ ו’עִמָּךְ’ נועד לסמן מעגלי קרבה והזדהות ולא ליצור חיץ בין מי שהוא עַמִּי’ לבין מי שהוא לא.
אפשר לטעמי להרחיב את הפרשנות של “אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ” כדי להציע אופן שבו עשויים לפעול מנגנוני העזרה לזולת: אם נבין את ‘הֶעָנִי’ במובן הרחב, כמי שנמצא בעוני, בעינוי, כלומר – במצוקה, נוכל לחשוב על ‘אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ’ כמי שנמצא במצוקה שקרובה ללבנו. הדרך לפתוח יד אל הזולת עוברת באותם נושאים ועניינים שקרובים ללבנו, שאנחנו מזדהים איתם, שמעוררים בנו חמלה. הנושאים הללו, ולא דווקא קרבה גיאוגרפית או שייכות אתנית, משרטטים את מעגלי הקִרבה שנרגיש כלפי אנשים שונים (או בעלי חיים, למשל) שמצוקתם נוגעת לנו ומעוררת אותנו לפעול.
‘עניי עירך’ הם אלה הזקוקים לעזרה ומצוקתם נוגעת בי וממחישה עבורי את הצורך להושיט יד.
פרשת משפטים מציבה בפנינו, אם כן, את הדרישה לְסמן את מעגלי החמלה והעזרה לזולת שקרובים אלינו, לפעול בתוכם, ומתוכם לצאת למעגלים הולכים ומתרחבים, בידיעה שכל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו, יום אחד, באותו מקום.
וכך גם מציע הפירוש בתנחומא:
” ‘אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ’ – הוֵי מסתכל בעצמך כאילו אתה הֶעָנִי”.

או בנאום המהדהד ששם שייקספיר בפי שיילוק היהודי:
“אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים?
ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים,
חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי?
אם תדקרו אותנו – לא נדמם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ”