“המהלֵך בַּדרךְ” – על אילנות וּדְרכים

“המהלֵך בַּדרךְ” – על אילנות וּדְרכים

דברים לטו’ בשבט בשנת השמיטה

כי האדם – עץ השדה[1]. בגעגועיו, בצמאונו, בפגיעותו, במבטו למרומים[2] .

בהיותו עץ השדה מוזמן אדם בשנת השמיטה לראות את עצמו כאילו הוא – כאילו הוא השדה הנשמט, כאילו הוא העץ המשיר עליו ומשיל פירותיו, כאילו הוא האדמה המניחה לכל הטמון בה לצמוח פרא, על עשביה השוטים, ספיחיה המזדמנים זרעיה הנסתרים.

חייו של עובד האדמה הם חיים של עבודה תמידית, סיזיפית כמעט, מוכתבת על-ידי לוח זמנים שהוא איננו שותף בקביעתו, נתון לחליפות העיתים והעונות: לשמש הצורבת, למטר המתעכב, לסופה העוקרת, לקור המצמית. החיים על-פי לוח השנה של העונות והשדה מחספסים את ידיו של עובד האדמה ואולי גם את מזגו. קל לעובד האדמה להתבונן בעולם בעיניים מצומצמות ולפתח מרירות וקנאה: קנאה לאדמה שבבעלותו, קנאה לפרי אדמתו, קנאה לאילנותיו שרק הוא מכיר ויודע את סודותיהם. קל לו לראות עצמו נטוע באדמה כמותם, מעמיק שורש ואחיזה. העבודה הקשה, היומיומית, הכפויה, עלולה, בסופו של דבר, לגרום לעובד האדמה להפוך לעבד. לכן העובד הוא הזקוק לחסד השמיטה. הוא הזקוק לתזכורת המחזירה אותו למצב הבראשתי שבו האדמה נתנת לו מחדש, כמתת של חסד “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” ולא כמעשה של ענישה של “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ”. הוא זקוק לתזכורת שהקשר עם האדמה נולד כזכות, כמתת שמיים, ולא רק כמשא כפוי. את הקריאה לשחרור העבדים הוא מוזמן לקרוא כהזמנה לשחרורו מן השיעבוד, שחרור מתחושת היותו עבד הכבול בעבותות של כורח וכפייה, ולהחזיר לעצמו את תחושת הבחירה והחסד.

שנת השמיטה מלמדת אותנו, אם כך, לא רק על מנוחת האדמה, אלא על מנוחת עובד האדמה. ובעצם: מנוחתו של כל עובד המוציא לחמו, פריו, פרנסתו, מן העבודה, כמו רובֵּנו.

כולנו זקוקים לפסקי זמן.כולנו זקוקים להזדמנות להתבונן, לבחון מחדש את החוזים, המחוייבויות שבחיינו, הקשרים, החיבורים, על מנת שלא יהפכו לִכְּבלים.

שנת השמיטה מזמינה אותנו לחדֵש את חוזה העבודה שלנו עם עם האדמה, עם מקור הפרנסה, עם מקום העבודה. לשאול, לברר, לבדוק את הדרכים בהן לא תהפוך העבודה לעבדוּת, דרכים בהן לא יהפכו המחויבויות והחובות לאַסוּרים.

שנת השמיטה דורשת מאיתנו מהלך של ‘אקולוגיה רוחנית’ – בירור החוזים הקושרים, המחברים, אותנו לאדמה, לקרקע המציאות.

בעינַי מזמינה אותנו שנת השמיטה גם לצאת “לשוּח בשדה”, להתוודע מחדש אל שדות חיינו השונים, לשוּח בהם ולשוחח עמם, לסגל לעצמנו, לפתח, לפתוח, להתנסות בסוגי שונים של יחסים, שגורים פחות, עם הסובב אותנו, אדמה, טבע, אנשים, משאבים, קניינים. יחס פחות תועלתי ומתועל, יחס מרוּוח יותר, נדיב, יחס מתבונן, משתהה, מתעכב, מגלה, מחדֵש ומתחדש.

שנת השמיטה, כמו גורלו של קין, עובד האדמה הממורמר, הנטוע והמקנא לאדמתו ולמִנחתו, היא הזמנה לחזור ולהיות “נָע וָנָד… בָאָרֶץ”, לוותר על ההינטעות במקומנו, באדמה, לבחון מחדש את מוקדי הבעלות והקניין בחיינו, לגלות מחדש את כושר הניידות, להיות, לפרק זמן מוגבל וידוע מראש, עוברי אורח על פני האדמה. להתיר במשהו את רצועות האוהל, לארח, להתארח, להשתהות, להשתאות.

*

משנה אבות פורשת בפנינו יריעה רחבה של עצות והדרכות להתנהלות בעולם, להליכה בדרך, אם תרצו. פרק ג’ במשנה פותח בקריאה המהדהדת, המעמיקה, של רבי עקביא בן מהללאל “דע מאין באת ולאן אתה הולך”[3]. לדבריו אלה מצטרפת רשימה של עצות עקרוניות נוספות העוסקות בקבלת עול שמים, באכילה בצוותא, בשיחה וכמובן, בנושא האהוב על חז”ל, בלימוד.

בין שאר העצות והתובנות המופיעות בשם חכמים מתקופות שונות, מופיעה האמירה המפתיעה, אולי אף מקוממת, של רבי שמעון, רבי שמעון בר יוחאי, המוכר לנו מאגדות על חיי פרישות במערה, בהן ניזון, הוא ובנו, בדרך נס מקב של חרובים.

“רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה’, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”[4].

על מה מתחייב בנפשו ההולך בדרך?

של ששנה בלכתו בדרך? על שהפסיק לשנות? על ההתפעלות מן העץ והשדה? על עצם האמירה?

הפרשנות המסורתית מממקדת את הבעיה בשני המעשים הכרוכים זה בזה: קטיעת רצף הלימוד (‘מפסיק ממשנתו’) וכן האמירה, שהיא, על-פי פרשן המשנה המסורתי ר’ עובדיה מברטנורא, בגדר ‘שיחה בטלה'[5].

פרשנות שונה, נועזת, מאתגרת ובלתי צפויה, מספקים לנו המקורות החסידיים.

אם האדם הוא עץ השדה, מציע הבעש”ט בפירושו המרתק, האדם האומר “מה נאה אילן זה” – מעיד בעצם על עצמו: “ואומר על עצמו שהוא אילן גדול ותקיף”[6]. על-פי הבעש”ט מדובר באדם שהלימוד מציף אותו בגאווה ביוהרה, והוא מפסיק מלימודו על מנת להביע סיפוק מיכולתו ומכישוריו. הגאווה, היומרה, היוהרה, כידוע לנו, מזחיחות ומסיחות את דעתו של אדם ומסיטות אותו בקלות בלתי נסבלת מראייה נכונה ואמיצה של המציאות סביבו אל ראייה המתיימרת לראות את המציאות כככפופה לכוחו ומשרתת את רצונותיו, ובכך הוא אכן מתחייב בנפשו.

הרבי מקוצק הולך צעד נועז נוסף בפרשנות לאמירה המקוממת של רבי שמעון. בשמו של הרבי מקוצק נאמר שאדם שנאלץ להפסיק ממשנתו על מנת לומר ‘מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה’ – אכן מתחייב בנפשו. העובדה שהפסיק את הלימוד על מנת להתפעל מן העולם שסביבו מעידה על כך שלימודו מלכתחילה היה לימוד חסר בסיס של ממשות, מתבדל, מנותק מן העולם הסובב אותו, מנותק מן הטבע, האדמה, הצומח. גם הלימוד המחודד והמתוחכם ביותר, אם אין לו אחיזה במציאות, אם אינו נובע מן המציאות, אם אינו בא לתקן ולשפר את המציאות, אם אינו מבקש להעמיק את ראיית המציאות (שהמציאות עבורו היא הסחת דעת, כאמור: “מפסיק ממשנתו”) הוא לימוד עקר ואף מסוכן, והלומד כך אכן מתחייב בנפשו.

בעקבות הפרשנויות הנועזות הללו, הייתי מבקשת להציע שאכן, האדם שאינו מסתפק בישיבה על אדמתו, תחת גפנו ותאנתו, אדם שאינו מבקש רק להיאחז ולהשתקע בחלקת אדמתו, בדלת אמותיו, אלא גם מעז לנטוש את המוכר ולצאת לדרך, להלך בדרך, לשוּח בדרכי החיים, בדרכי העולם, אכן מסתכן ואפילו מתחייב בנפשו. ההולך בדרך מתוך תשוקה עמוקה, בלתי נשלטת, ללמוד, להתבונן ולהבין, לגלות ולהתגלות, לִגְלות, להתנתק מן המוכר והידוע והכבול והכפוף – אכן מתחייב בנפשו.

הישיבה על האדמה היא, אכן, כורח המציאות. קשה לצפות מעצמנו לחיות כנוודים, להתכחש לחיי הקבע, לוותר על אחיזה ועל קניין. ובכל זאת, פעם בשבע שנים, מבצבצת התזכורת, ההזמנה, ההזדמנות לצאת לדרך, להלך בדרך, להניח לעצמנו ללמוד מן הדרך, להתבונן על חיינו ועל שדותינו מן השביל ההולך לצידם, השביל שבו הולכים עוברי האורח. בלכתנו בדרך אנו מוזמנים לעצור מיד פעם ולומר: “מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה”, גם אם אמירה זו מחייבת אותנו בנפשנו.

[1] “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר”, דברים כ’ יט’

[2] נתן זך, כי האדם

[3] משנה אבות פרק ג’ משנה א’

[4] משנה אבות פרק ג’ משנה ז’

[5] ר’ עובדיה מברטנורא למשנה ג’ ז’ : ‘מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה’ – הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדיבר בהווה, שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. ויש אומרים, דאשמעינן רבותא דאף על גב דעל ידי כן הוא מברך ‘ברוך שככה לו בעולמו’, אעפ”כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו.

[6] וזהו ענין שאמרו חכמינו ז”ל במשנה (אבות פ”ג): “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו…”, שהוי לו לומר ‘ומפסיק ממשנתו’ והוה ידעינן דהיה שונה.

עוד קשה דאמר “מעלה עליו הכתוב” ולא מפרש איזה כתוב.

ויש לומר דהפירוש הוא “המהלך בדרך”, שהולך בדרך הישר ואפילו הכי הוא יחידי, שאינו דבוק בהשם יתברך וממילא אינו מקיים הכתוב ‘תמים תהיה עם ה’ אלוהיך’,

“ושונה ומפסיק ממשנתו”, רוצה לומר מפסיק עצמו מהשם יתברך מחמת משנתו, דהיינו שבא לו גדלות והתפארות מחמת משנתו, שסובר שהוא משנתו שלו.

“ואומר מה נאה אילן זה”. ועל עצמו אומר כן בלבו כמו שכתוב ‘כי האדם עץ השדה’, ואומר על עצמו דהוא אילנא די רבא ותקיף (כתר שם טוב ח”ב, דכ”ב ע”ב, ליקוטים יקרים די”ז ע”ב)