בין כסה לעשור, תשרי תשע”ה, ספטמבר 2014
הפייטה הנוצרית הוסיפה לסיפור העקידה את החוליה שכל-כך חסרה בו: הרגע שאחרי.
איסוף הילד הפגוע בזרועותיה של האם במחווה של נחמה, של אהבת אינקץ, של בקשת סליחה ותפילה.
לא פעם אנו כהורים עומדים במצב שבו לא יכולנו למנוע את הפגיעה בילדינו. ובכל זאת נותר לנו להחזיק ולחבק, לאהוב ולנחם.
הקריאות בתורה לשחרית ראש השנה לקוחות כולן מפרשת וירא: גירוש הגר וישמעאל מכאן ועקידת יצחק מכאן. אם לא די בכך, מספרת לנו ההפטרה על הנטישה של חנה את בנה היחיד, שמואל, והפקדתו בידי עֵלי הכהן שלא הצטיין בחינוך ילדיו, אם לשפוט על פי אחריתם של חפני ופנחס. ולבסוף, המסמר האחרון והנורא שאורב לנו בקריאה המסורתית למנחה יום הכיפורים: פרשת העריות – פירוט סוגים שונים של יחסי מין בתוך המשפחה, שהאיסור עליהם מלמד על הסכנה הממשית בקיומם.
דווקא כשאנחנו נישאים על כנפי השנה החדשה, אווירת חגיגיות, התחלה חדשה, תשובה ומחילה, דווקא ברגעים אלה אנחנו מוקפים בתזכורות מצמררות על הנזק והפגיעה שעלולים לקרות דווקא בתוך המשפחה, במקום שאמור להיות הבטוח והמוגן ביותר.
טעות סופרים? פליטת קולמוס? מקריות? קשר בדיעבד?
ייתכן.
ובכל זאת –זו המסה, זה המשא, זה המסע שאנחנו נדרשים לו בימים אלה, שלא בִּכְדִי כנראה זכו לכינוי ‘הימים הנוראים’.
מה נורא יותר מאישה מגורשת המשליכה את בנה הגוסס בצמא תחת אחד השיחים במדבר?
מה נורא יותר מאֵם עקרה שזכתה סוף סוף לבן ונאלצת לשלח אותו לעבודת הקודש בחברתו של כהן זקן, כשכל הגנתו היא המעיל הקטן שהיא תופרת לו?
מה איום וקשה יותר מאב שעוקד את בנו האהוב על המזבח ומניף את הסכין להורגו?
ובתוך שלל המראות והמוראות הללו: מה מנסים המקורות ללמד אותנו על הורות, על משפחה, על יחסי הורים וילדים.
אני יכולה לחשוב על כמה כיווני מחשבה:
אחד, הפגיעות הקשות ביותר נעשות בתוך המשפחה (מפתיע?)
שני, כולנו בדרך זו או אחרת נפגעים על ידי הורינו ופוגעים בילדינו
ושלישי: למרות כל זאת – אפשר וצריך ורצוי לתקן.
אם נצליח לשאת עיניים מעבר לקושי ולאתגר הכרוך בכיבוד הורים, אם נישא עיניים מעל למורכבות ולתובענות של גידול ילדים, אולי נוכל לגלות בְּאֵר מָיִם חיים[1], למצוא אַיִל אַחַר[2] הנאחז בסבך, או לתפור מְעִיל קָטֹן[3] שיחמם ויגן.
ישנן פגיעות שקרו או יקרו לילדינו שלא יכולנו או לא נוכל למנוע: לא יכולנו לצפות, לא היו בידינו הכלים לכך, הדבר שקרה היה מעל לשליטתנו.
משקרתה הפגיעה עומדות בפנינו שתי אפשרויות:
להעמיס את כובד הכאב והאשמה על כתפינו ולרדת מן ההר לבד, שחוחי שכם וכואבים, סופדים לחיינו ולחייו, או:
להעמיס את כובד הכאב על כתפינו ובד בבד לשחרר את החבלים הכופתים את גופו, להרים אותו מן המזבח ולרדת מן ההר כאשר הוא נישא וחבוק בזרועותינו, ובעודנו הולכים במורד ההר גם להכריז מלחמה על האשמה.
תמונת הפִּייֶטָה באיקונוגרפיה הנוצרית היא אולי תמונת ההמשך לעקידה, אחת התשובות המתבקשות להיעדרה הצורם של שרה, ואפשר אף לדרוש ולהציע שהאהבה, העטיפה, הנחמה והתפילה הקורנים מן האֵם הם המשיבים את נפשו של הבן.
אולי לכך מכּוֵון הנביא ירמיהו בדבריו מהם אנו קוראים בהפטרה ליום ב’ של ראש השנה:
“מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”[4],
לִגְבוּלָם – לקִרְבָּם, לקִרְבַתָם.
[1] בראשית כא’ יט
[2] בראשית כב’ יג
[3] שמואל א’ ב’ יט
[4] ירמיהו לא’ טז