מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ – דברים ליום הכיפורים תשע”ה

“חיים ומוות ביד הלשון” – אומרים החכמים, ובלשון החכם שכתב את ספר משלי:

“מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה”ּ (משלי יח, כא) 

ואכן, הפה, הלשון והשפתיים הם האיברים המככבים ברשימת החטאים שאנחנו חוזרים ומזכירים (חמש פעמים במהלך היממה של יום הכיפורים) בתפילת ‘על חטא’.

אם נתבונן על עצמנו במבחן הדברים שאותם אנחנו צריכים לתקן, הדברים עליהם אנחנו צריכים לבקש סליחה, רובם (אולי כולם) קשורים לדיבור – דווקא לדיבור, שהוא אולי המתנה הגדולה ביותר שזכינו בה כבני אדם, אולי עיקר הדבר המבדיל בין האדם לצורות אחרות של חיים.

באמצעות הדיבור אנחנו מבטאים רגשות, מחשבות, חלומות, שאיפות, רעיונות, ערכים.

הדיבור הוא המקום שבו אנחנו יכולים לגעת במקומות העמוקים ביותר, ללמד  חכמה, לבטא אהבה, ליצור קרבה, לצייר חזון.

אבל הדיבור הוא גם חרב פיפיות.

המילים שבפינו לא פעם הופכות לחרבות: דוקרות, פוצעות, מחריבות, מבטלות, מעליבות – שלל דברים שאפשר לעשות עם הלשון, עם הדיבור.

“מוות וחיים ביד הלשון” תרגם עקילס: ‘מצטרא (=כף, תרווד) ומכירין (סכין, פגיון)’: מוות מכאן וחיים מכאן

בר סירא אמר: היה לפניו גחלת. נפח בה – בערה, רקק בה – כבתה.

ילקוט שמעוני תהילים רמז תשסז

הנה רשימה חלקית של החטאים עליהם אנחנו מתוודים ב’על חטא’ קשורים לדיבור: ביטוי שפתים, דיבור פה, וידוי פה , טיפשות פה, לשון הרע, רכילות.

ביום הכיפורים אנחנו נכנסים למסע שמוציא אותנו מחוץ לזמן ולחיים השוטפים על מנת לתת לנו הזדמנות לרפא, לתקן, אפשר אפילו לומר: לחטֵא את הדיבור, על מנת שנתחיל את השנה נקיים ומדויקים יותר.

אנחנו עוסקים לאורך כל היממה בתפילה ובתחנון, בבקשה ובהכאה על חטא, כמו מסע גמילה, שלא משאיר לנו הזדמנויות רבות לכבול את השפה והדיבור לצרכי יום יום, להשתמש בהם כחרבות, לנצל אותם על מנת להפגין כוח ושליטה.

ביום הכיפורים אנו מוסרים, מקריבים, את כוח הדיבור שלנו לכוח גדול מאתנו, משתמשים בלשון לתפילה ולתחנון, על מנת בעצם להחזיר לעצמנו את כוח הדיבור האמיתי, הכנה, הבונה אֵמון ומעודד קרבה ולא להפך.

יום הכיפורים הוא מעין ‘מקווה טהרה’ לכוח הדיבור שלנו.

אבל בעצם מה שהכי חשוב ביום הכיפורים הוא לא היום עצמו, שחכמי המשנה קוראים לו ‘היום’ כלומר, היום בהא הידיעה, אלא היום שאחרי.

השאלה היא:

מה קורה ליונה כשהוא נפלט מבטן הדג אל החוף?

מה קורה לכהן כשהוא מסיים את עבודת היום, פושט את בגדיו והולך לביתו:

המשנה במסכת יומא מספרת:

“הביאו לו בגדי עצמו ולבש ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש”

(משנה מסכת יומא פרק ז משנה ד)

אז מה קורה לנו כשאנחנו פושטים את בגדי הלבן ולובשים חזרה את ‘בגדי עצמנו’ וחוזרים לשטף החיים?

מה אנחנו לוקחים מהמהלך המאוד יוצא דופן שעברנו ביום הכיפורים?

אותה שאלה מכיוון אחר:

מה עוזר לנו לשמור על כוח הדיבור שלנו מפני גבהות לב וקוצר רוח, כעס, זדון, או בלשון ה’על חטא’: דיבור פה, וידוי פה , טיפשות פה?

מה עוזר לנו לשמור שכוח הדיבור שלנו יהיה יותר ‘מציטרא’, שפירושו כף או תרווד, מאשר ‘מיכרין’ שהוא סכין, פגיון?

כי אחרי ככלות הקול והתמונה

מישהו יכול לשאול בלי כוונה
מתי בפעם האחרונה
עשית משהו בשביל מישהו

(יענקל’ה רוטבליט, תיסלם)

לקראת סיום המסע שלנו רוצה לומר משהו על האפשרות לרפא את עצמנו מאותם חטאים של פה ולשון.

קודם כל הרבה פעמים במקום לדבר ולהגיב – פשוט להימנע ולשתוק. מצאתי את הדבר הפשוט הזה יעיל בהרבה מן המקרים, כפי שאומר רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות:

“כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”.

דבר אחר שלמדתי מאחד המורים החסידיים הוא:

אם אתה במצב רוח להלל – תהלל את אלוהים

אם אתה במצב רוח לבקר – תבקר את עצמך

וזהו.

לא פשוט, אבל עובד.

תרופה נוספת לדיבור היא השירה והתפילה. השירה והתפילה מחלצות אותנו מהשימוש השגור במילים ובדיבור. אני לא מומחית לאופרה, אבל מחוץ לאופרה קשה לשיר מתוך כעס, ואם ישנו הוא פשוט מתפוגג מאליו בתוך השירה.

גם התפילה מאפשרת לנו ‘מנוחת דיבור’ – אנחנו לא צריכים להיות עסוקים בלהבין מה ולמה אנחנו אומרים, אנחנו פשוט מתמסרים למסע המילים והצלילים, הנוסח החוזר על עצמו, הרגעים של שקט והרהור בתוך התפילה. התפילה מחלצת אותנו משגרת הדיבור הביקורתי, המתריס, הכועס, המצטדק, המתלהם, התפילה מזמינה אותנו פשוט להתמסר למילה ולצליל ולצוותא ולשוט איתה למחוזות רגועים ושקטים יותר של הנפש.

ולבסוף, תרופה נוספת לחטאי הלשון המטרידים אני מוצאת בקריאת ההפטרה לראש השנה: שמואל א’ א’ – תפילת האישה העקרה לילד, תפילת חנה, אם שמואל.

אפשר לומר שחכמינו כתבו דפים רבים בתלמוד על סמך התפילה הזו של חנה, וממנה למדו את הכלל: אל תעש תפילתך קבע–אלא תחנונים (משנה אבות פרק ב’)

ומה אני לומדת היום מתפילת חנה?

אני רוצה ללמוד מהפסוק:

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה

(שמואל א פרק א פסוק יג’)

מה זה אומר – ‘מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ’?

מה הכוונה ‘עַל לִבָּהּ’ – האם לִבָּהּ הוא נושא השיחה – כמו: מדברת על מזג האוויר.

ושאלה נוספת: אל מי חנה מדברת על לבה?

אלה שאלות ששווה לשאול, שווה לנסות לענות עליהן.

אני מציעה לאמֵן את עצמנו יותר בדיבור מהלב, דיבור מעורב, דיבור שמגיע ממקום ממשי ואכפתי, דיבור מושקע,

אם כאשר אנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו

או כאשר אנחנו מדברים לאחרים.

אנסה להסביר על דרך השלילה באמצעות פסוק ממזמור תהלים יב’:

“שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ”

במצב רגיל, כאשר לבם ופיהם של האנשים שווה, יש להם לב אחד וממנו יוצאים דבריהם. אך כאשר אנשים מדברים לא מהמקום שנוגע להם, שקרוב ללבם, כאילו יש להם שני לבבות: מלב אחד יוצא הדיבור, בעוד שהכוונה נשארת נסתרת בלב השני.

במקום ‘בלב ולב’  הנה שלל האפשרויות לדבר עם הלב:

לדבר על הלב

לדבר את הלב

לדבר מהלב, מתוך הלב

לדבר מלב אל לב

אפשר אפילו: לשפוך את הלב

אפשר להתחיל את האימון כשאנחנו מדברים לעצמנו – לשאול: מה באמת אני מרגישה? מה אני רוצה? מה חשוב לי?

ומכאן להעתיק גם לדיבור עם אחרים.

אולי דווקא המסרונים, ה- what’s up עוזרים לנו לומר בתמציתיות את מה שחשוב לנו לומר, לפרגן, לברך. נראה לי שקשה להתרגז ולהתלהם ב- what’s up, אבל אולי אני טועה.

וזוהי ההצעה שאני רוצה להציע על מנת לרפא ולחטא את חטאי הלשון, את המעידות, את ההערות הארסיות שלא יכולנו לעצור אותן:

דברו על לבכם ואת לבכם.

מישהו שאני לא מכירה שלח לי ברכה לראש השנה:

שנהיה ללב ולא לזנב.

אז שתהיה לנו שנה טובה, שנהיה ללב, שנדבר על הלב, שנדבר אל הלב.