 |
סיפור נשיאי המטות הנשלחים לראות את הארץ מעלה תהיות ומחשבות על ראייה. כאשר משה מבקש מן השליחים הנשואים לראות את הארץ הוא מבקש מהם בעצם להעריך את טיבה ואת טובה של הארץ, את הפוטנציאל הטמון בה. הוא מבקש מהם לראות את המציאות המסתתרת מאחורי הכותרות הראשיות בעיתון ומאחורי מראה העיניים המתעתע. אך רובם, עשרה מתוך השנים-עשר, בוחרים ללכת אחרי מראה העיניים ולהיכנע לפחד ולרתיעה מן השונה והבלתי מוכר. חוסר יכולתם לראות את החזון, את הפוטנציאל, מכשיל את העם ומרפה את ידיו לקראת האתגרים העומדים בפניו.
בפרשה הקודמת ‘בְּהַעֲלֹתְךָ’ העלנו, יחד עם אהרון הכהן, את האור במנורה. היינו שוב עדים לתלונות על ההליכה במדבר, התלונות הפכו כמעט לעניין שבשגרה, לחלק מן ההליכה. הפרשה הפעם מלווה את הפרק הבא בנדודים במדבר: יציאת המרגלים לתוּּר את ארץ כנען, לקראת כיבושה. |
שנים-עשר המרגלים אינם אנשים מן השורה, הם אנשים מוכרים בשבטיהם, הם מנהיגים. הם נשלחים על מנת לחוות את דעתם על הארץ עצמה, על היושבים בה ועל האפשרות לכבוש אותה.
המרגלים חוזרים תמימי דעים לגבי טוּבה של הארץ: “זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא” (במדבר יג’ 27), ועל כך מעיד שפע הפירות שהם מביאים, שהבולט בהם הוא אשכול ענבים ענק.
אך לגבי המשך הדברים מתגלעת מחלוקת חריפה בין עשרה מן המרגלים לבין שניים, יהושוע בִן-נון וכָּלֵב בן יפונה. עשרה מרגלים אומרים “אפס, כי עז העם היושב בקרבה”, ובהמשך אף מקצינים את דבריהם ואומרים בפסקנות: “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”(שם, 32),ולעומתם ניצבים שניים מנגד ואומרים: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”.
המרגלים נשלחים לא רק “לתוּר” ו”לרגל” את הארץ אלא בעיקר “לראות”. הם יוצאים לדרך לא רק על מנת לטייל ולסייר סתם, אלא לצורך שליחות, כנציגים של עם. בקשתו של משה היא “וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא”, כלומר, הסתכלו לעומקה של הארץ. תבדקו את הפוטנציאל שלה, מעֵבר למראית העין. זוהי משימה לא פשוטה. ונדמה שהמרגלים מבינים את הקושי ובוחרים לחמוק ממנו. הם מסתפקים במראה עיניים, הם “תרים אחר עיניהם” (כפי שמופיע בהמשך כאזהרה, בהקשר לפרשת הציצית: “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”, שם טו'[1]39). הם בוחרים לראות רק את הכותרות הראשיות בעיתון, ואולי הם נבהלים מהן, נבהלים ממה שהם רואים במבט ראשון. הם עושים את הבחירה הפשוטה יותר, הפחות מחייבת, להיות קטנים ובלתי משמעותיים: “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (שם יג’ 33).
כאשר הם בוחרים לראות את עצמם כחגבים הם בעצם מתנערים מאחריות, הם אינם מאמינים בכוחם שלהם להשפיע ולשנות, לחזק ולהנהיג, ואינם מאמינים בכוחם של בני ישראל להתרומם לנסיבות, לגלות גודל רוח, לפעול באומץ לב.
לא קל להתעלם ממראה העיניים ומשמע האוזניים. לא קל לראות את הפוטנציאל הסמוי ולהאמין בו, כנגד דעתם של הרוב, לא קל ללכת נגד הזרם. הסיכון בעמידה כזו הוא גדול (בתגובה לעמדתם של כָּלֵב ויהושוע העם רוצה לרגום אותם באבנים!) ובכל זאת, מול קריאות הייאוש והמֶרי, מול התפרצות הבכי והזעקה של עשרת המרגלים והעם הנתפס בדבריהם, עומדים כָּלֵב ויהושוע איתן ואומרים: “אַל תִּירָאֻם”: אל תפחדו. אתם מסוגלים.
אולי השיעור הגדול שאנחנו יכולים היום ללמוד מן המרגלים הוא להתבונן במציאות המורכבת של “זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא” מצד אחד, ו”אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא” מצד שני, ולהמשיך ולהאמין: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.
על השפעתה הדרמתית של נקודת המבט על שיפוט והערכת המציאות שלנו אנו יכולים גם ללמוד מן ההפטרה שהצמידו חכמים לפרשתנו. ההפטרה גם היא עוסקת בריגול ובמרגלים, ומקורה הפעם מספר יהושוע. היא מגוללת את סיפור ביקורם של שני המרגלים בביתה של רחב, היושבת על חומת יריחו. וכך רואה רחב את בני ישראל ממקום שִבתה, שלושים ותשע שנה אחרי פרשת המרגלים שבספר במדבר:
“יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה’ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם… וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם” (יהושוע ב’ 9,11).
בהשראת יהושוע וכָּלֵב בפרשתנו הייתי מעמידה בפני כל אחד מאיתנו שני אתגרים משמעותיים.
האחד קשור לנושא הראייה. נדמה כי אירועי הימים האחרונים מוכיח את מה שקורה עם המרגלים: אנחנו חוזרים ופוגשים אנשים, גם מנהיגים, גם את עצמנו, שמסתכלים במציאות ורואים בה שוב ושוב השתקפות של עמדותיהם, הוכחה נוספת לצדקתם, ובוחרים, בפשטות ובעקביות מעוררת השתאות, להתעלם ממרכיבים בולטים של התמונה המורכבת. אני חייבת לומר שהדבר הזה קרה וקורה בכל גווני הקשת הפוליטית, בכל צידי המאבק. מכל עבר וגם על עצמנו אנו נוכחים בקושי להתמודד עם המורכבות של המציאות, הקושי להגיב באופן אותנטי ועדכני למציאות שהיא שונה מכל תקדים ותסריט ידוע מראש. זוהי אותה אחיזת עיניים עליה מעידים המרגלים באמרם: “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם“ – דברים המעידים פעמיים על חוסר יכולתם הבסיסית, שבה הם מודים, להעיד על המציאות עצמה: ‘ונהי בעינינו”וכן היינו בעיניהם’.
חסרה לנו מאוד היכולת להתייחס למציאות המשתנה, המאתגרת, באופן ענייני, חסר פניות, חסר הנחות מוקדמות. חסרה לנו היכולת לראות את הדברים, כפי שאומר משה בשיחה אינטימית עם אלוהים בפרשתנו,עַיִן בְּעַיִן[2].
אני מזמינה את כולנו לעשות מאמץ להביט באירועי השבוע מזווית שונה ולוּ במעט מזו שראינו אותה עד כה. אני מבקשת גם להסב את תשומת לבנו לפרשנויות שנכתבו השבוע על ידי פרשנים רציניים (ביניהם רון בן ישי, נחי אלון ואיתן הבר) שכתבו שאירועי השבוע יאלצו אותנו להתייחס באופן שונה לחזית שעד כה ראינו אותה כחזית משנִית לחזית האמיתית, הביטחונית, ולכן לא השקענו בה – כפי שהשקענו בחזית הבטחונית – את מיטב המוחות, היצירתיות, התכנון, האסטרגיה, וזו החזית ההסברתית, התקשורתית והחזית של יחסי חוץ.
הדבר השני, להכיר בכך שדווקא בעת הזו תפקידנו, יותר מאשר אי פעם, להתעשת ולחשוב: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.
יש בארץ הזו עשייה טובה ומשמעותית. מנשבת כאן רוח טובה, נעשים כאן מעשים משמעותיים, לעיתים הרי גורל. עלינו להיאבק בתחושה שהדעות והעמדות והמעשים שלנו חסרי השפעה על סביבתנו. עלינו להיאבק בתחושה של קטנות קומה, בראייה של ‘כַּחֲגָבִים’ ולהבין שאנחנו כן מסוגלים ליצור מעגלים של שינוי באמצעות השקעה, מחוייבות ואומץ לב לחשוב אחרת. עלינו לא רק לעלות אלא גם להַעלות, למצוא את הדרך להעלות ולהרחיב מעט את נקודת המבט, ולראות את עצמנו כאנשים, כחברה, המתמודדת לא רק על קיומה אלא גם על איכות הקיום הזה, איכות התלויה במידה רבה בנו ובמעשינו.
גם כשנדמה שהמציאות סביבנו סוגרת, מאיימת, קשה, עלינו להתרומם למיטב שבָּנו, כנאמר מפיו של הלל בפרקי אבות “ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש” (פרק ב’ משנה ה’).
תודה לרבה גליה סדן על ההפנייה[1]
[2]שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה (במדבר יד’ 14)