‘מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה?’ – דברים לפרשת  חֻקַּת

נחש הנחושת על הר נבו

כאשר אלוהים מצווה על משה לקחת את המטה ולדבר לסלע על מנת להוציא ממנו מים, אלוהים למעשה מצפה שמשה ייכשל ויכה את הסלע. בתפיסת אלוהים לא נכון יהיה שמשה, שהיה המנהיג המובהק של יציאת מצרים והמסע במדבר, יסיים את חייו במלחמה על ארץ כנען ובשגרת החיים שתבוא אחריה. משה נופל כאן בפרשת ‘מי המריבה’ על מנת לסיים את חייו בעלייה להר נבו, ערב הכניסה לארץ.בבת עין, תמוז תשע”ב

‘וֶרטִיגו’  בעולם התעופה מציין תופעה של התמצאות שגויה במרחב. תופעה זו מתרחשת בתנאֵי חוסר ראוּת, שאינם מאפשרים לטייס נקודות ציון חיצוניות, וגורמים לו לאבד במהירות את תחושת המרחב. לא פעם תחושת הטייס לגבי כיוון ומהירות הטיסה שונים באופן חד מן המציאות, עד כדי כך שהטייס הנתון לורטיגו עלול לחשוב שהוא עולה למעלה כאשר המטוס למעשה הפוך על גבו וטס במהירות אל עבר הקרקע שמתחתיו.

עיקר הבעיה ב’ורטיגו’ נעוצה בפרשנות מוטעית של הטייס את הגירוי שהוא מקבל מן האוזן הפנימית, המאותתת לו שהוא מאוזן, מה שעלול לגרום לו להחלטה לא לסמוך על המכשירים, המציגים בפניו תמונה הפוכה בתכלית[2].

שאלת האוריינטציה במרחב והאתגר לפענח ‘מה למעלה, מה למטה’ עומדים לטעמי במרכזן של כמה מן הפרשיות העולות בפרשתנו, פרשת חֻקַּת.

הראשון שבהם הוא הרכבו של אפר הפרה אדומה. לתוך האפֶר מצוּוה הכהן להשליך עץ ארז ואזוב ושְנִי תולעת, כך שסך כל המרכיבים של האפֶר המשמש לתערובת מי הנידה הם: פרה ותולעת, ארז ואזוב, שהחיבור ביניהם מפגיש גדול וקטן, אפור ואדום עז, מעלה ומטה.

בהתייחסו לאזוב ולארז המרכיבים את מי הנידה מציע ספורנו לראותם כסמל למטרה הממצַעת של התורה: שלא ננטה לאחת הקצוות – גאווה מופלגת (הארז והפרה האדומה, הבולטת בעדר), או שִפלוּת מופרזת (האזוב, התולעת), אלא נלך בדרך האמצע: “יש בה רמז לדרך התשובה הצריכה כל חוטא, שיִטֶה אל קצה היפך מעשיו… למען ישיג דרך המיצוע ויִטְהר”[3].

עניין נוסף הנקשר בטקס הטיהור באפר פרה אדומה הוא פעולתו הדו-כיוונית של טקס זה, המטהר את הטמא אך בה בעת גם מטמא את הטהור, המבצע את הטקס. כאן אני מוצאת שוב את כוחו של הנדנדה, העולה ויורדת: טקס זריקת המיים משחרר את האדם שבא במגע עם המוות או חוָוה מוות של איש קרוב (באוהלו) מתחושת האֵבֵל, הייאוש וחוסר האונים, אך בו בעת דורשת מן הכהן המטהר פֶּסק זמן, שבו ישתחרר מתחושת הגדלוּת והעוצמה שעלולה לדבוק בו, כאילו הוא עצמו בכוחו לטהר, ולכן הכהן נטמא עד הערב, ורק אחר-כך חוזר לשגרת עבודת הקודש עליה הוא מופקד.

מכאן למשה, אהרון ולמעמד שזכה לכותרת ‘מי המריבה’.

כמו במעמדים קודמים בהם הגיבו אהרון ומשה לדברי מֶרי וכפירה של העם בנפילה על פניהם[4] כך גם בפתיחתו של מעמד זה: בהעדרה של מרים, שבמנהיגותה, כך ניתן לשער, היה מרכיב מרגיע ומפייס, כְּמֵי הבאר שנקראת על שמה, העם מתקהל על משה ועל אהרון בפעם המי יודע כמה להתלונן על המחסור במים. משה ואהרון מבקשים מפלט באוהל מועד, שם הם נופלים על פניהם. מעבר לפחד, לחוסר האונים ולייאוש העמוק שמבטא מחווה זו של נפילת אפיים, הוא מעיד בעיני גם על אופי מנהיגותם של משה ואהרון. הם אינם מנסים להוכיח את כוחם ושליטתם אלא פונים לכוח הגדול מהם, לאלוהים. הם נופלים מטה כדי לשאוב את כוחם ממקור כוח שהוא למעלה מהם. כאן נכנס לתמונה המטֶה – אלוהים מורה למשה לקחת את המטֶה ולדבר אל הסלע. בקריאה שנייה ושלישית של הדברים לא ברור בעצם – לשם מה המטֶה? פעמים קודמות בהן התבקש משה לקחת את המטה הוא הפך לנחש, או נטה את ידו בעזרתו על היאור להכותו בדם, או על עפר הארץ להכותו בכינים, או לבקוע את הים לשניים. אפשר לומר שעד כה המטה שהופיע במערכה הראשונה היכה בעוז במערכה השלישית, כפי שקרה לאחרונה ברפידים, שם הוציא משה מים מן הצור[5]. והשאלה המתעוררת כאן היא: לשם מה מצטווה משה לקחת איתו את המטֶה?[6]

תהייה זו מביאה אותי להעז ולהציע שאלוהים נותן את המטֶה בידו של משה על מנת להכשילו[7], על מנת שתהא עילה בידו להענישו, על מנת שסיפור יציאת מצריים יסתיים בכל פעם מחדש בעמידה על ההר ובמבט הנישא הרחק אל האופק. משה נכשל במי המריבה על מנת לסיים את חייו על ההר ולא אי שם בנפתולי ארץ כנען ובאתגרי הכיבוש וההתיישבות בה. משה נופל כאן, על מנת לעלות שם, במשוואת העלייה והירידה:  “רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד”[8].

ועניין שלישי ואחרון שמדגים את תנועת הנדנדה – הנחש.

כשם שהעדרה של מרים היכה את העם בצמא, כך העדרו של אהרון, שניכר בסבלנות אינקץ ואורך רוח, מביא לקוצר נפש, שבתגובה אליו שולח אלוהים ממעל את הנחשים להכות בעם. באופן די מפתיע, הופעת הנחשים מעוררת את בני ישראל לתשובה מיידית. הם פונים למשה בבקשה: “התפלל אל ה’ ויסר מעלינו את הנחש” ומשה מצידו ממהר להיעתר לבקשתם. בהוראת האל, דווקא הנחש הפתלתל, הזוחל על גחונו, האורב בסתר לטרפו, המכיש, הנושך, מועלה על נס בדמות נחש הנחושת והאיש הנפגע מן הנחש הזוחל מטה, מביט מעלה אל נחש הנחושת וחייו ניצלים. גם כאן – משחק הנדנדה. מציאות החיים מכבידה על האנשים וגוררת אותם למטה, לשפיפות קומה, לקוצר נפש.  כאן, למטה, מכה בהם הארס של תחושת המחסור (‘הלחם הקלוקל’) והרגשת הקיפוח (‘למה העליתנו’). תפקידו של הנחש על הנס הוא להציע עלייה – להרים את המבט מעבר לתלאות היום יום, להיות מסוגלים לראות את המשמעות של הדרך, את החזון, לחזור לתחושה של אֵמון ושל תקווה לעתיד. עִם היכולת להרים את המבט מצליח העַם לאסוף את כוחותיו ולגלות את הבאר, באר המים החיים, הבאר שהיתה שם קודם, אך בשל קוצר הנפש וקוצר הראייה לא היו מסוגלים לראותה.

על הרמת המבט למעלה יאמרו חכמים במשנה ראש השנה, בהקשר של תקיעת השופר וכוונת הלב:

‘והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל’ (שמות י”ז) – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ”א) ‘עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי’  –  וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים[9].

אם לחזור לשירו של ביאליק, נראה שהמתבוננים למעלה רואים את התמונה בכוליותה ובפשטותה:

מַה לְמַעְלָה?  מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה.

[1] ח”נ ביאליק, שיר הנדנדה

[2] על פי הערך ורטיגו (טיסה) בויקיפדיה

[3] ספורנו במדבר יט’ ב’ ‘זאת חקת התורה’.

[4] כך מגיבים משה ואהרון על קריאת התגר של קרח ועדתו

[5] שמות יז’ ו’

[6] שאלה זו העלו רבים מן הפרשנים, חלקם נתלה בעניין זה על מנת להתווכח עם עמדת רש”י בשאלת חטאם של משה ואהרון, כמו הרמב”ן התוהה: “כי מאחר שציווה ‘קח את המטה’ יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדיבור בלבד – מה המטה הזה בידו?”

[7] הרב מפיאסצנה, ‘האש קודש’, בדרשה נועזת לפרשת חוקת בוורשה 1943, מציע שמשה חטא בכוונה תחילה, על מנת לגשר על הפער בינו לבין העם: ‘משנסתלקה מרים, לא היה להם תשוקה [לה’] כל כך, לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבנו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם? על ידי חטא שעשה לפי ערכו עימהם.’ (האש קודש, פרשת חוקת, 1943). תודה לרב שלמה פוקס על ההפנייה.

[8] גם אהרון יסיים את תפקידו בפרשה זו בעלותו על הר לעיני כל-העדה: “וימת שם אהרון בראש ההר” (במדבר כ’ כח’)

[9] משנה מסכת ראש השנה פרק ג משנה ח