 קערת השבעה ישראלית כתובה ארמית-יהודית, מאה 6 לפנה”ס, אוסף פרטי |
פרשת מטות עוסקת, בנדרים ואיסורים שאדם לוקח על עצמו ובדרכים להתרת הנדר.
במציאות חברתית הדוקה, שבה האדם, ובפרט האישה, חיים במערכת מחושקת של כללים ומגבלות, התורה נחלצת למצוא דרכים להתיר מחויבויות שהנסיבות לא מאפשרות לקיימן. במציאות החיים החופשית יותר שבה אנו פועלים, האם יש טעם לנסות ולקחת על עצמנו מבחירה מודעת, מגבלות ומחויבויות שקשורות לשימוש מודע במשאב היקר ביותר שעומד לרשותנו – הזמן? תמוז תשע”ד, יולי 2014 |
“וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת” (במדבר ל’ ב) – כך פותחת הפרשה, כאשר היא מזהירה את ראשי המטות (=השבטים) מפני רשלנות בלקיחת נדרים או אמירת שבועות. ומורה הכתוב: “כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (שם, ג).
מכאן מפליג הכתוב דווקא בנדרי נשים, ומתמקד בעיקר במצבים בהם אפשר ואולי אף רצוי להפר את “נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ” של האישה (בימים אשר נדר התבטא בעיקר בקורבנות והאישה עצמה לא היתה בעלת הרכוש). במילים אחרות, עיקר כובד המשקל של הכתוב בתורה עובר מקבלת נדר וקיום נדר, לתנאים בהם אפשר להתיר את הנדר: “וַה’ יִסְלַח לָהּ” (שם, יג).
מכאן נוצר בעיני הרושם שבין השיטין התורה מסתייגת מלקיחת נדרים, כשם שהסתייגה בפרשת
נָשֹׂא משבועת הנזירות, שם נאמר:
“איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'” (במדבר ו’ ב).
את השימוש במילה ‘יפליא’ אפשר להבין בשני אופנים הפוכים: ‘יעשה דבר פלא’ כפי שמפרש אבן עזרא (על המקום), או ‘יפליא’ במובן של יעשה דבר יוצא דופן, נדיר, שאינו מתבקש ממנו. כמו במקרה של הנדר, מכאן ואילך עוסקת התורה בעיקר בהליך של שחרור הנזיר משבועת נזירותו: הבאת הקורבן, גילוח השיער (והעלאתו באש יחד עם הקורבן..), אכילה מן הקורבן ושתיית יין. כלומר, תורת הנזיר, כמו תורת הנדר, עוסקת בעיקר באפשרויות לסיים או להתיר את המחויבות שאדם לקח על עצמו.
בוודאי שאין כאן ניסיון לעודד אדם לקבל על עצמו נדר כלשהו, ונדר נזירות בפרט.
הרש”ר הירש בפירושו לפרשת מטות, מבהיר את הסיבה לקשר שיוצרת הפרשה בין עניין הנדר לבין ‘ראשי המטות’: לדעתו המנהיגים, ראשי המטות, תפקידם לקבוע את כללי ההתנהגות ולעצֵב את פני הדור ואת פני העתיד. לכן חשוב שהם, ראשי המטות, יתנו דוגמה אישית ויבהירו לציבור את המשמעות העמוקה של נדר ושבועה, ומתוכם גם המשמעות והעוצמה של הדיבור, ככלי מרכזי ליחסים שבין אדם לחברו.[1]
מחזקת את עניין המנהיגות בפנייה ל’ראשי המטות’, מסקנתו של הרב משה פריד שמנסה לברר את ההבדל בין שימוש במילה ‘שֵׁבֶט’ לעומת ‘מַטֶּה’ בתורה.[2] המסקנה היא שהמילה ‘מַטֶּה’ מייצגת תפיסה הנהגתית גמישה ומכילה, שמדגישה את המשותף (‘מַטֶּה’ במובן של ענף, ענפים שונים היוצאים מגזע אחד) לעומת ‘שֵׁבֶט’ שמכוּון למנהיגות ריכוזית וחזקה (‘שֵׁבֶט’ במובן של מקל או שוט איתו מכים את הבקר על מנת לכוון את דרכם).[3]
השיעור החשוב, אם כך, שיש למנהיגים, לראשי המטות, ללמד את העם הוא: לא להקל ראש בשבועה או לקיחת נדר, ובאופן כללי יותר: להקפיד על לשונם. בד בבד הם גם מסמנים דרכים להתרת הנדר, במקרה שהנסיבות מקשות והופכות לבלתי רצוי את קיום הנדר.
הרש”ר הירש מסכם את הסתייגותו מהנדר, המהדהדת את הסתייגותם של חז”ל, הסתייגות שזרעיה, כפי שניסיתי לטעון, טמונים כבר בתורה עצמה:
“הנודר מעתיק עצמו מהוויתו בזמנו ההווה אל עתידו, אל פרק זמן שלא בא עוד, ומחייב עצמו במה שיהיה עליו לעשותו בבוא הזמן. והנה בדבר הזה, בהעתיקו עצמו במחשבתו לעתיד שהוא בלתי ידוע לנו, כי מי יודע מה ילד יום ומה תלד השעה הבאה? – בזה טמון החטא שבנדר. דיו לאדם שיֵדע לכלכל דרכיו בכל רגע מרגעי ההווה, ולחיותו כראוי וכנדרש, מה שיהא חובה עלינו ברגע הבא, מה שיידרש מאתנו לעשותו בעתיד – שומא עלינו לעשותו גם בלי שנקבלנו עלינו בנדר”.[4]
לצד ההסתייגויות הללו אני מבקשת לתהות על קנקנו של הנדר, ולשאול האם יש משמעות ללקיחת נדר כחלק ממסע רוחני של אדם?[5]
במציאות החיים אליה מתייחסת התורה אנשים, ונשים בפרט, חיו בתוך רקמה שבטית צפופה וחייהם היו בנויים משייכות הדוקה למרקם החברתי, שהכתיבה מגבלות ואיסורים רבים, אם במסגרת התורה ואם במסגרת חוקי השבט והמשמעת המשפחתית.
מציאות החיים שלנו שונה. אנו חיים בעולם של חירויות והֵיתרים, בפרט אנו, הבוחרים לראות עצמנו בזירה היהודית הליברלית. האם דווקא לאור זאת נרצה לחדֵש ולרענן את הליך קבלת הנדרים, שנובע מהחלטה ומנדבת הלב, ולא מכורח? האם קבלת מגבלות או מחויבות על עצמנו עשויה דווקא להעמיק ולהעשיר את חיינו הרוחניים, היהודים?
כיוון שלא מדובר בימינו בנדר בדמות כבשה או עז המובאות כקורבן נדבה למקדש, אני רוצה להציע סוג נדרים שמכוּונים בעיקר למצרך היקר ביותר שעומד לרשותנו – הזמן.
הייתי מעיזה לחשוב למשל על אִיסָּר[6] המגביל את שעות השימוש בצ’יטוט או בשיטוט ברשתות החברתיות, לדוגמה, וּמכיוּון המחויבות, הנדר, הייתי מציעה: להקדיש מספר דקות או שעות ביום או בשבוע ללימוד, לתפילה למדיטציה, ליצירת אי של שקט בתוך המולת החיים והיום-יום.
ואז, בכל ראשית שנה, נהיה מוזמנים לבחון את הנדרים ולהתירם על מנת לחדֵש ולרענֵן את מסכת המגבלות והמחויבויות שאנו לוקחים על עצמנו לשנה הבאה עלינו לטובה.
[1] רש”ר הירש, פירוש לספר במדבר, וראי גם: דר’ יחיאל שרמן, פרשת מטות-מסעי, אתר פרשת השבוע: http://torah.in/parasha
[2] משה פריד, אתר פרשה ופרשנות http://ravfried.freevar.com/
[3] ראי לדוגמה רש”י המפרש ‘שבט’ בברכת בלעם: ‘מלך רודה ומושל’
[4] רש”ר הירש, פירוש לבראשית כח’ כ
[5] תודה לרב יונתן אומר-מן על השאלה
[6] איסר: הַחְלָטָה בִּשְׁבוּעָה לְהִמָּנַע מִדְּבַר הֲנָאָה, לעומת נדר שהוא: הַבְטָחָה (בִּשְׁבוּעָה) שֶׁאָדָם מַבְטִיחַ אוֹ הִתְחַיְּבוּת חֲמוּרָה שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב.