 בלעם והאתון פוגשים במלאך,.מתוך כתב יד משנת 1450, מוזיאון מרמנו בהאג |
הסיפור היוצא דופן של הנביא המואבי בלעם, הנקרא על ידי מלך מואב לקלל את ישראל, מלמד אותנו משהו חשוב על ברכה: משמעות הברכה היא הכרה בייחודו של האדם או הקבוצה אליה מופנית הברכה, וכן ראייה של הפוטנציאל הטמון בהם. על מנת לסגל לעצמו ראייה צלולה נדרש המברך להגיע ממקום של ענווה ושקיפות.
תמוז תשע”א, יולי 2011 |
עלילת בלק ובלעם היא סיפור יוצא דופן בנוף המקראי. ראשית, ברצף ההתרחשויות הפותח בסיפור יציאת מצרים, בתחילת ספר שמות, לא נמצא עוד רצף אירועים שבו נעדרת כליל דמותו של משה. בנוסף להיעדר זה, סיפורם של מלך מואבי האחוּז חִיל ורעדה לנוכח התקרבותם של בני ישראל לארצו, ומכשף שׂתוּם עין המבקש לקללם, הוא סיפור קומי היוצר יחידה סיפורית עצמאית, שאין לה קשר עלילתי וסגנוני למה שקודם לה ומה שבא אחריה. אוסף המאפיינים הללו שמשו בסיס לטענה שמדובר בתוספת מאוחרת שנארגה בדיעבד לרקמה העלילתית המתארת את מסעות בני ישראל במדבר. אחת התמיהות הבולטות בסיפור הוא דבקותו של בלעם, קוסם מכשף או נביא מואבי, דווקא בדבריו של אלוהי ישראל. הוא חוזר ומצהיר בפני שליחיו של בלק, ואחר כך בפני בלק עצמו, שלא יוכל לעבור את פי ה’ ולא לומר דבר שלא ישים ה’ בפיו. לכך מצטרף חוסר עקביות מדאיג של אלוהים: הוא משחרר את בלעם לצאת לדרכו אך כאשר בלעם יוצא לדרך אלוהים זועם ומעמיד מלאך בדרך לשטן לו. עוד פרט מרתק בסיפור היציאה לדרך של בלעם הוא הרמיזה הבלתי מתקבלת על הדעת ממש לסיפור העקידה: בלעם יוצא לדרך בבוקר, חובש את אתונו והולך לדרך ושני נעריו עמו, ממש כמו אברהם המשכים בבוקר, חובש את חמורו ולוקח איתו את שני נעריו (ואת יצחק בנו). קו נוסף המחבר בין הפרשות הוא המדרש המונה עשרה דברים שנבראו ביום שישי בין השמשות (משנה אבות פרק ה’) , וביניהם האיל של יצחק ופי האתון. כמה מדהימה ובלתי מסתברת החזרה הכמעט מדוייקת הזו, כמה רַב, לכאורה לפחות, המרחק בין שתי הפרשות, עד שכמעט אפשר לומר שסיפור בלעם הוא פרודיה של סיפור העקידה, אפשרות שהיא מפליאה ומעוררת תמיהה בפני עצמה. אם כך ואם אחרת, הצירוף של העלילה הפנטסטית עם סיפור המסע המתמשך במדבר מוליד תערובת מרתקת שיש בה פיוט ודרמה, משובצת במרכיבים קומיים מפתיעים, שהבולט ביניהם, כמובן, האתון הפותחת את פיה ומנהלת דין ודברים עם בעליה, המתקשֶה לראות את מה שלפניו. הדיון בפרשה עשוי לקחתנו לכיווני מחשבה שונים, מתוכם אבקש להסיט לרגע את המסך מעל עניין אחד, החוזר ומבצבץ ונגלה בין השיטין של הסיפור המסתורי, שזכה אף לכינוי ‘פרשת בלעם'[1], והוא עניין הראייה. בשיאו של סיפור בלעם והאתון כבר ברור לקורא כי האתון היא הרואָה, ואילו עיניו של בלעם, הנביא, החוזה, טחוּ מִראות. במהלך הסיפור מדגיש הכתוב פעם אחר פעם את יכולת הראייה של האתון, בחזרה המשולשת על: “וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'”, עד שסוף סוף נגול גם המסך מעל עיניו של בלעם, החוזה שְׁתֻם הָעָיִן: “וַיְגַל ה’ אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ” (במדבר כב’ 31). ייתכן שמנקודה זו הופך בלעם לגלוי עיניים, המסוגל לראות את מחנה ישראל על כל תפארתו, באופן שבני ישראל עצמם אינם מסוגלים לראות: “כי מראש הרים אראנו ומגבעות אשורנו. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (שם כג’ 9-10), הוא קורא בהתלהבות בראותו את המחנה. בלק הנואש (והעיקש!) מבקש לשנות את זווית הראייה, בתקווה שעם שינוי הפרספקטיבה תשתנה גם המנגינה: ” לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה” (שם 13), אבל גם כאן משלו של בלעם חוזר ומשבח את בני ישראל, החוסים בצל ה’: “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” (שם 24). בפעם השלישית ניצב בלעם “על ראש הפעור הנשקף על פני הישימון”. משם הוא נושא את עיניו ורואה את ישראל שוכן לשבטיו, ופותח במשלו המוכר מכולם:”מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה’ כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם” (שם כד’ 5). דברי ההקדמה לנאום זה, השלישי מבין ארבעה: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם” דווקא הגבר שתום העין, מסתבר, מסוגל לראות את המהות העמוקה של הדברים, שאינה נראית לעין. ממקום עמדו על ההר הוא מסוגל לראות תמונה שהעם היושבים בעמק אינם מסוגלים לראות – הוא רואה את התמונה הגדולה, הוא חוזה, כלומר, רואה את החזון, את הפוטנציאל. נדמה שזהו גם עיקר כוחה של הברכה: הכרה במהות הייחודית של מקבל הברכה והיכולת לראות את הפוטנציאלהטמון בו, גם כאשר הוא סמוי מן העין[2]. לעניין זה כדאי לשים לב לפירוש מעניין, ומפרגן באופן יוצא דופן בין הפרשנים המסורתיים, של אבן עזרא לביטוי ‘נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם’: ‘וגלוי עינים’ – אעפ”י שהוא ישן, הוא רואה בעיניו, כטעם “אני ישנה ולבִּי עֵר” (שה”ש ה, ב)’. אני רוצה להציע שהיכולת לראות למרחק, לשאת את החזון, אכן תלויה באפשרות ליפול על פנינו, להתכופף, לשים את עצמנו לרגע בצד ולהיות מסוגלים לראות מעֵבֶר למשאלת הלב ולהלכי הרוח האישיים שלנו. מכאן גם היכולת לברך: על מנת לראות את הפוטנציאל הטמון באדם, בעַם או במצב נתון, עלינו להתאפק ולהימנע מלהכניס את עצמנו לתמונה, להיות שקופים עד כמה שאפשר, על מנת לשקף אותו ואת יכולותיו. במילים אחרות, מדובר במידת הענווה (לא ענוותנות שהיא ביטול עצמי, אלא ענווה, שבאה מתוך הכרה בערך עצמי), מידה המשתקפת היטב בפסוק החותם את ההפטרה לפרשת בלק מן הנביא מיכה:
‘הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ‘ (מיכה ו’ 8).
[1] בבלי, בבא בתרא, יד’ עב’ [2] תודה לרב יונתן אומר-מן על הלימוד