 מתן הקטורת, אהובה קליין |
הפנייה האמיצה של משה ואהרון לאלוהים בתגובה לחטאם של קורח ועדתו: ‘האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?’ מזכירה את אברהם במיקוח על הפיכת סדום. משה ואהרון מבקשים מאלוהים להגיב באופן ענייני ומדוד, לא להיסחף, לא להאשים ציבור שלם בחטא של בודדים, לשמור על פרופורציות ולא לתת לצדקנות וקנאות ללבות את היצרים. משה ואהרון מבקשים מאלוהים תגובה מידתית. התגובה לחוסר הנכונות של קורח, דתן ואבירם להיכנס לדו-שיח מסתיימת בארץ שפותחת את פיה לבלוע אותם. האילמות וההימנעות משיח מובילה לאלימות. תמוז תש”ע, יוני 2010 |
בשבוע החולף קראנו את פרשת ‘שלח לך’, פרשת המרגלים. למרות שכל שנים עשר המרגלים הסכימו על היות הארץ ‘ארץ זבת חלב ודבש’ הם נחלקו בדעתם לגבי הפוטנציאל שלה להפוך לארץ מולדת לעם ישראל הנודד. בעוד שניים מן המרגלים, יהושוע וכלב, גרסו “יכול נוכל לה” עשרת המרגלים האחרים פסקו “ארץ אוכלת יושביה היא” ובאמירה זו התירו שוב את מוסרות הפחד, התלונה, ההתמרמרות שמאפיינת פעם אחר פעם את התנהלותו של העם הנודד.
אותם עשרה מרגלים, שאף זוכים לכינוי ‘העדה הרעה’ מואשמים בכך שהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומרפים את ידי העם מן המסע העומד לפניו. העם, שקיבל את דבריהם, נענש קשות: הדור כולו, דור המדבר, לא יזכה להתיישב בארץ ויכלה את חייו בנדודים ממושכים, ארבעים שנה, במדבר.
אם כך, לא ארץ אוכלת יושביה היא.
כמה תמוה שעברנו לפרשה הבאה והנה האדמה, הארץ, אכן פוערת את פיה ואוכלת את העומדים עליה!
כה גדול ונורא הוא האירוע, עד שחכמי המשנה התייחסו למקרה זה של פעירת האדמה כאירוע כה יוצא דופן שצריך היה לבראו בשעת ‘בין השמשות’ בסיום מלאכת הבריאה.
הארץ הפותחת פיה נזכרת ראשונה ברשימת עשרת הדברים שנבראו בין השמשות:
פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטֶה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים: אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בִּצבת עשויה (שם, פרק ה’ משנה י’).
שלושה סיפורי מֶרי שונים נשזרים לתוך פרשת קורח: המרי של קורח ועדתו (הנשיאים, קרואי אוהל מועד, המתקוממים על סמכותו הבלעדית של אהרון), המרי של דתן ואבירם כנגד סמכותו של משה ולבסוף, המרי של העם המאשימים את משה ואהרון שלא מנעו את מותם של המורדים: “אתם המיתם את עם ה'”. משה ואהרון מוצאים את עצמם שוב בין הפטיש (אלוהים) לסדן (העם). בין הרצון שלהם להגן על העם בכל מחיר לבין כעסם על המורדים ותסכוליהם. בין הערכים של הציות לִדְבַר האל לבין העמידה מולו וההתרסה על קוצר רוחו.
במקרה של דתן ואבירם, הטרוניה היא מן הסוג המתלונן, הקנטרני. על התלונה הזו מגיב משה בכעס “ויחר למשה מאוד. ויאמר אל ה’: אל תפן אל מנחתם”. משה ואהרון צופים מן הצד כאשר פוערת האדמה את פיה ובולעת את דתן ואבירם על נשיהם וטפם ובתיהם ורכושם.
אבל בשני המקרים האחרים יש לדעתי מה ללמוד מן התגובות של אהרון ומשה לאיום בענישה אלוהית.
במעשה קרח ומאתיים וחמישים הנשיאים קורה דבר אחר לחלוטין: האל מבקש להגיב (שם 20-21) ומשה ואהרן מנסים להגן על האנשים (שם 22): “ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחת לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?!” כמובן שיש כאן הד מאוד ברור לפנייה של אברהם לאלוהים בעניין סדום: “האף תספה צדיק עם רשע?” שואל אברהם את ה’ ומתחיל את מסכת ההתמקחויות המבקשות להציל את סדום, למרות חטאיה. גם משה ואהרון מנסים למנוע פגיעה באנשים חפים מפשע ולהעניש רק את האשמים הישירים: את קורח שהסית את הנשיאים.
זה דבר אחד שהייתי רוצה שנלמד מפרשת השבוע הזו של קורח שבאה לנו בדיוק בתקופה הזו של הקיץ, של האש. אש שמתחילה להתלקח קשה מאוד בתקופה הזו לכבותה, גם האש שיוצאת מלפני ה’ שורפת בסופו של דבר את כל הנשיאים. אבל האם נוכל ללמוד מכך אנחנו: לא להיסחף, לא להניח לעצמנו להיות מוסתים ולא להאשים ציבור שלם בחטא של בודדים. להגיב עניינית, לא להיגרר לתגובות גורפות, להקשיב למצוקה ולקולות השונים ולא לתת לאש של הליבוי ושל היצרים ושל הצדקנות להתפשט.
זה דבר אחד שהייתי רוצה ללמוד מן הפרשה.
דבר שני נמצא בתגובה של משה ואהרון למגיפה שבאה בתגובה למרי של העם.
ה’ מאבד את סבלנותו עם העם (שכבר איכזב אותו קשות בחטא העגל ואולי קשה מכך לאחרונה בחטא המרגלים) ומבקש לכלותם. משה ואהרן שוב נופלים על פניהם, בתחינה, בבקשה, אולי גם בייאוש. הם הרי יודעים שבפעם הקודמת התחינה לא ממש הועילה. ולכן מנסה משה פעולה אקטיבית ומסתכנת יותר:
“ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה’ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה, וירץ אל תוך הקהל… ויכפר על העם. ויעמד בין המתים ובין החיים ותיעצר המגפה”. (שם יז יא-יג).
מה עצר את המגיפה?
הנכונות של משה ואהרון לקחת סיכון. הנכונות של אהרון לרוץ ולהיחלץ לטובת הקהל. לא לשבת ולשקול את תגובתו, לא להביט מהצד, לא לבדוק עם יועצי התדמית שלו וגם לא להגיד כמו שאמרו המרגלים קודם: “ארץ אוכלת יושביה היא”. כן, הארץ אמנם פתחה את פיה, אבל זה היה אחרי שהמתלוננים סירבו לפתוח את פיהם וסירבו לניסיונות להידבר. פשוט לקחת את המחתה והקטורת ולרוץ לתוך הקהל ולעמוד בתווך בין המתים לחיים (השבוע העיתונאים שעמדו בין המתפרעים לבין הפצוע הפלשטיני וניסו למנוע בגופם את זריקת אבנים נוספות וסייעו לפינוי שלו). כאן ברגעים הללו ממש הופך אהרון (שגם קודם נפל על פניו, אבל זה לא הספיק) לא רק לאוהב שלום אלא גם לרודף שלום ואוהב את הבריות.
הלל אומר: הוי מתלמידיו שלאהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרקי אבות פרק א’ משנה יב’).
האם נוכל אנחנו ללכת נגד הזרם השולט בימים האלה של אלימות ולא סתם לשתוק אלא לעשות כמיטב יכולתנו לעשות שלום בין אדם לחברו. ממש בקטן, בסביבה הקרובה שלנו. וזה לא תמיד דבר פשוט לעשות שלום, לפעמים זה דורש מאיתנו סיכון, כמו כָּלֵב ויהושוע בפרשת המרגלים: עשרה מן המרגלים “הוציאו דיבת הארץ”, אמרו שהארץ היא אמנם ארץ זבת חלב ודבש אבל היא אוכלת יושביה. הם סרבו לראות את הפוטנציאל, וראו רק מה שמולם: הענקים, אנשי המידות. אותו סיכון שלוקח אהרון כאן: לרוץ עם הקטורת ולעמוד בין החיים והמתים. בין המאמינים בדרך השלום לבין הנקרעים מבתיהם. בין השותקים לבין הזועקים. בין המאמינים בדמוקרטיה לבין המאמינים ביישובה של הארץ. בואו נלך צעד מעבר לאופן שבו אנחנו נוטים באופן טבעי לראות את הדברים. אין כאן בהכרח דו שיח של טועים וצודקים. יש כאן צדק שדורש מחיר, צדק מאוד יחסי, שהתרומה שלנו היא לראות אותו ולדעת שהוא מאוד יחסי, מאוד נזיל. והוא עשוי למצוא אותנו בצדדים שונים של המתרס. ומה שהכי מעניין בפעולה של אהרון: שהוא לוקח את הקטורת דווקא. זו הקטורת שהמיתה את בניו, זו הקטורת ששרפה את הנשיאים שעמדו מולו לפני זמן קצר. ודווקא הקטורת הזו היא הקטורת שאיתה הוא מצליח לעצור את המגיפה. והמחתות שבהן הגישו הנשיאים את הקטורת – “ועשו אותם ריקודי פחים ציפוי למזבח” הם משמשות כציפוי למזבח. האם זו שאלה של חיסכון בחומרים? של מיחזור? לא רק. יש כאן אמירה על היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. האש של המרי היא וודאי שורפת ומשמידה אבל אולי היא גם אש שתאפשר שינוי. אם במקום להתחפר ולהצטדק מהמקום שבו אנחנו נמצאים דווקא נגלה אהדה ואמפטיה ואולי התחלה של הבנה לאופן חשיבה שונה משלנו.
בשעה זו ממש, אומר המדרש, בשעה זו של בין השמשות ביום שישי בתום שבוע הבריאה, נבראו מספר דברים (אומרים עשרה ויש אומרים יותר):
פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטֶה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים: אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בִּצבת עשויה (שם, פרק ה’ משנה י’).
כשמנסים לראות את המשותף לדברים השונים נדמה שכולם מסמנים חריגה מן המהלך הטבעי של הדברים, נס. אבל הרבה מן הנסים שחזינו, למשל נס קריעת ים סוף ונסים אחרים שהוביל אליהו לא נמצאים כאן. הדברים שכן כאן הם לא רק חריגה מן המהלך הטבעי, הם לא רק נס. גלום בהם פוטנציאל של שינוי מהותי, טרנספורמציה. כמו הקשת והכתב והאיל של אברהם. הרשימה מסתיימת ב”צבת בצבת עשויה” כלומר הצבת הראשונה שהחזיקה את הצבת השנייה שאפשר יהיה להתיכה וללבנה באש וליצור ממנה צבת.
שבת גם היא אחד הדברים שנוצרו ביום שישי בין השמשות. השבת מציעה לנו אפשרות לא רק למנוחה אלא גם לשינוי, לטרנספורמציה, לרוחב לב ולרוחב מבט. לראות את החיים, את המציאות, בפרספקטיבה קצת שונה. להתיך (כמו הצבת) את מה שאנחנו יודעים וחושבים וליצור אותו מחדש. שבת מציעה לנו הזדמנות לחזק את השלום בעולם דרך שלום בית פשוט, אצלנו. לשמור את השבת זה בין השאר לתת לשלום בית להיכנס פנימה. לראות את הדברים הראויים לתודה. להוקיר תודה. ומצד שני: להיות מסוגלים לחשוב נגד הזרם, לעמוד מול הזרם ולא להיסחף בו. ודווקא מתוך אהבת הבריות.