 המנורה, פסיפס בית הכנסת בציפורי |
העיסוק של פרשת ‘בְּהַעֲלֹתְךָ’ במשימה המוטלת על אהרון, להעלות את האור במנורת הזהב במשכן מלמדת אותנו על גישות שונות של אהרון ומשה למלאכת הקודש. משה פועל מתוך תשוקה ולהט, שמביאים גם להתלהבות ולכריזמה וגם להתפרצויות של זעם. היסוד הפועל בו בעיקר הוא יסוד האש. אהרון לעומתו פועל באיטיות, בסבלנות, באופן קבוע, עקבי ומדוד. היסוד המאפיין אותו הוא יסוד האדמה. לתוך הצמד הזה מתגנבת מרים הנביאה שמהמעט שאנו לומדים עליה היא יסוד המים, היסוד הזורם, החיוני, הרענן, המפכה – יסוד החיים וההתחדשות, שבלעדיו אי אפשר.
סיוון תשס”ד |
למרות הפיתוי לעסוק בנושאים החשובים שפורשת פרשה זו: חג הפסח, האיום החוזר על מנהיגותו של משה, תלונות העם, הנזכרים בקישואים ואבטיחים שמי יודע אם היו או לא היו, ייאושו של משה הנוגע כל כך ללב והמפגש המסתורי, הפתוח לפרשנות, של שלושת האחים, למרות כל אלה בחרתי במיניאטורה איתה פותחת הפרשה: “בְּהַעֲלֹתְךָ”. וליתר דיוק:
“בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח’ א)
והשאלה המתבקשת היא: מדוע מוזכרת המנורה בנקודה זו?
את תבנית המנורה כבר פגשנו בשמות, בפרשת ‘תצווה’. הכנסתה למשכן התרחשה לקראת סיום ספר שמות, כולל הדלקת (וליתר דיוק העלאת) הנרות. ומדוע התזכורת כאן? מה מבקש אורה של המנורה להאיר? מה נדרש משה או אהרון בנקודה זו להעלות מן החשיכה?
הפנייה לאהרון באה אחרי פירוט קורבנותיהם של הנשיאים למטות השונים בפרשת ‘נשא’. רש”י ומפרשים נוספים אחריו הסבירו שכיוון שהאריך בפרשת הנשיאים, שבהם לא נזכר אהרון ומטהו, חלשה דעתו של אהרון, ולכן הוזכרה המנורה כדי לומר לאהרון:
“חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות.”[1]
אך האתנחתא שבעקבות מנחותיהם של הנשיאים הנסגרת ב”זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ”[2], מתחילה בעצם פסוק אחד קודם, עם משה, הנזכר בפסוק בודד: “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד”[3]
זהו הפסוק המסיים את פרשת ‘נשא’.
מה מספר לנו הפסוק? משה מדבר אל החלל הריק שבין הכרובים, שמעל הכפורת. שם הוא שומע את קול האלוהים ושם הוא מדבר איתו. למרות שכאן אין פתיחה של אמירה (‘דבר אל אהרון ואמרת אליו’) המבנה של שני הפסוקים דומה: “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד” ו”בהעלותך” הם שני תיאורי זמן, המקדימים את חלקו העיקרי של המשפט. המִנְחה של הנשיאים הקודמת להם היא רבה ונכבדת. הכמויות (הנמדדות בקפידה) הן מרשימות. וזאת אכן חנוכת המזבח, כמקום המקשר בין העָם לאלוהים. אבל פרט למזבח ישנן שתי נקודות חיבור נוספות: הכפורת שעל הארון והמנורה שניצבת בקודש ומכילה את אש התמיד. אחרי המולת הקורבנות, הדם, השחיטה, חיתוך הבשר, השריפה, אחרי כל זה – העבודה השקטה, הבלתי נשמעת. משה מדבר עם אלוהים מן הכפורת ואהרון מזין אש התמיד שבמנורה.
והשאלה שאני שואלת בהשראת שני הפסוקים האלה, בשעה שעבודת הקורבנות כבר מאחורינו, היא: כיצד להיות כְּלי של קדושה?
אז יש לנו את הכפורת ואת המנורה. את משה ואת אהרון. אולי יש כאן שני סגנונות של עבודת קודש. שני סוגים של מזג. משה מנהל שיח עם אלוהים. הדו שיח נושא ממד של אקסטטיות, התגלות. משה “ישמע” את הקול המדבר אליו. נושא השמיעה מופיע באופן בולט במעמד הר סיני. משה הוא כלי קודש שמתבסס על מגע ישיר ובלתי צפוי, הוא שומע כאשר אלוהים מדבר אליו. הוא האש, האש הבוערת בסנה ולא אוּכלה. הוא בוער באש הקודש, היא ממלאת אותו ואף עולה על גדותיה כאשר קורנות פניו באור שלא יכולים האנשים סביבו לשאת.
אהרון הוא כְּלי מסוג אחר. אהרון, על פי הכתוב, איננו פונה ישירות לאלוהים. יש בו צייתנות ומשמעת. הוא עושה מה שמבקשים ממנו. לרוב איננו מתווכח. הוא איננו מחפש להתבלט ולתפוס את מקומו של משה, אלא בוחר להישאר בצילו ולהיענות לו. הוא נקרא להעלות את האור במנורה מידי יום, בלי קשר לאות או שמיעת קול מלמעלה. הוא עושה את העבודה היומיומית, הקבועה, העקבית, המתמשכת. האתגר שלו הוא לחלץ את העבודה היומיומית מחותם השגרה. לא לעשותה קבע. האתגר שלו הוא להעלות את המרכיבים של היומיום לרמה של מציאות גבוהה יותר, לרמה של קדוּשה. וזאת בלי להיות תלוי בדו שיח הישיר. הוא מפרנס את האש במנורה. הוא מפרנס את האש הקבועה, התמידית, אש התמיד. משה, כאמור, ניזון מן האש של הסנה. האש המתפרצת, הסוערת, שאי אפשר להתעלם ממנה. על מנת להעלות את הלהבות של משה הוא זקוק למישהו לצדו שיפרנס את האש הקבועה, ולא זו של הקולות והברקים והאפשרות לדו שיח ישיר עם האל.
משה הוא אש ואהרון הוא אדמה. משה הוא כולרי, בוער, כועס, מתפרץ, ואהרון הוא פלגמטי. הוא שותק, מקשיב, בולע וגם צריך לומר: הולך בתלם. אולי חורש את התלם. משה עובד בהתפרצויות ואהרון בקביעות. משה הוא איש הרוּח המנסח רעיונות, אידיאלים, תורה, הוא איש החשיבה המופשטת (הוא מדבר לחלל שבין הכרובים על הכפורת) ואהרון הוא המיישם, הוא שהופך את הרעיונות הלכה למעשה, מקיים את המעשה, זוכר את הפרטים.
על התזכורת למעשה המנורה כאן, העובדה שהיא עשויה מִקשה אחת, מציע מדרש במדבר רבה פירוש מעניין:
“את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראהו הקב”ה באצבע ‘וזה מעשה המנורה – מקשה זהב’ (במדבר ח’) כלומר, מה קשָה היא לעשות, שהרבה יָגע בה משה.”
מדוע היה קשה למשה עם מלאכת המנורה? שתי סיבות לדעתי: כי משה הוא לא איש של מימוש ופרטים, ובמעשה המנורה היה צריך לשקוע בפרטים, ודבר נוסף הוא שהעשייה של המנורה הזכירה לו משהו שהוא מאוד רצה לשכוח: את מעשה העגל. כמו המנורה גם העגל נוצר במעשה של יציקה. גם כאן ישנו החומר המתכתי, הזהב, שהותך ונוצק בדפוס, בתבנית, נתונים מראש. התוצאה אז היתה (עגל) מסיכה. מסיכההמתיימרת להיות ה’דבר’ האמיתי: “ויאמרו: אלה אלוהיך ישראל..” (שמות לב’ ד’). משה חושש מן התבנית הזו. הוא חושש מהבלבול והזיהוי של התבנית כ’דבר עצמו’. לכן מסביר המדרש שהמנורה בעצם לא נוצקה על פי תבנית אלא בדרך מסתורית, כפי שממשיך המדרש ואומר:
כיון שנתקשה אמר לו הקב”ה למשה: טול ככר זהב והשליכו לאוּר [לאש] והוציאהו, והיא מעצמה נעשית, שנאמר: “וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה”. היו מכה בפטיש ומעצמה נעשית, לכך הוא אומר: “מקשה תיעשה” (שמות כה’) … ולא כתיב ‘תעשה’ כלומר, מעצמה תיעשה. נטל משה את הכיכר והשליכו לאוּר. אמר משה: ‘רבש”ע, הרי כיכר בתוך האש. כשם שאתה רוצה – כן תעשה’ מיד יצתה המנורה עשויה כתקנה. לפיכך כתיב: “כמראה אשר הראה ה’ את משה”.
בשל אותו חשש ממש הגיב משה בפרץ של זעם למראה העם המשתחווים לעגל בשבירת הלוחות. הוא ביקש לחלץ את הדבר מיישותו הפיסית, והפך אותו למסווה או לרמז או לעדוּת על הדבר עצמו, כי ה’דבר’ עצמו יכול להתגלות רק תוך הסתרה. המילים החרוטות באבן על הלוחות מהוות מעין מסך המסווה את ה’דבר’ האמיתי, כאשר המסירה של הלוחות היא הזמנה לחשוף את ה’דבר’ המגולם בהן, הזמנה לדו-שיח של קבלה והתמודדות, של עשייה והימנעות.
כלומר, המנורה, כמו ארון העדוּת והכפורת המחפה עליו, היא רק כְּלי. היא לא הדבר עצמו.
משה צריך למתֵן את האש שלו בכך שימקד את השיחה עם אלוהים למקום מוגדר, לזמן מוגדר. מבנה הפסוק המדבר על עבודת הקודש של משה מדגיש את הדרישה לשמוע: “וישמע את-הקול”. הוא חייב להתחבר יותר אל המציאות שמחוץ למשכן.
הדגש בהוראות אל אהרון, נזכרים שני דברים: ‘בְּהַעֲלֹתְךָ’, אהרון נדרש להעלות את עבודתו לדרגת עבודת קודש, שמתעלה מעל לשגרה ולקביעות שהוא אולי נוטה לרדת אליה, ונזכר גם דבר שלא נזכר קודם: ‘אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה’, המופיע פעמיים בארבעת הפסוקים. אהרון נדרש לא רק לציית להוראות הנמסרות אליו, “ויעש כן אהרון”, אלא גם להעיז ולהתייצב מול האלוהים. פנים אל פנים מול האלוהים. פנים אל פנים גם מול אנשים. אולי חוסר היכולת שלו להתייצב מול האנשים גרמה בין השאר להסכמתו ליצור את תבנית העגל. אהרון זקוק לאש כדי לאשש ולעורר אותו ולהעלותו מקיום הקבע והיציבות.
אבל בין האש לאדמה חסר יסוד שלישי. חסרה הצלע השלישית שבלעדיה השניים לא יכולים היו להתקיים. על מנת להשלים חוסר זה עלינו לדלג לסיומה של הפרשה. “ותדבר מרים ואהרון במשה”. הנה הצלע השלישית, הנה מרים, אחותם הבכירה של משה ואהרון. מרים היא זו המשגיחה על משה התינוק, הנזרק לנהר. מרים היא זו שיוצאת בתופים ובמחולות ושירת הים בפיה אחרי חציית ים סוף. ויש אומרים שהיא אחראית גם לבאר המלווה את מסעותיהם של ישראל במדבר, היא בְּארה של מרים. מרים היא המים. הזרימה. הפכפוך. השמחה. השירה. קולה הוא קול חבוי, בלתי נשמע כמעט, כמו הבאר הנושאת את שמה. נסתרת אך חיונית. מרים היא הכְּלי שמדבר אל אלוהים דרך השמחה והשירה והמחול והזרימה. מרים מבקשת להחזיר את משה למציאות הזו של השירה והשמחה והכאב והחשק, מציאות ממנה הוא הולך ומתנתק. היא מבקשת להשמיע את קול החיים, קול האישה. אבל המציאות שבתוכה היא מבקשת להשמיע את קולה עדיין לא מוכנה לכך. הקול, לכן, נשמע מריר ומורעל. ולכן לוקָה מרים בצרעת. לכן צריך להסגירה ולהרחיקה מן המחנה. בפירוש חסידי ששמעתי פעם בשם הרב מנדל מטשרנוביל למעשה נדב ואביהו עלתה הטענה שכל דורות המפרשים שניסו להגדיר ולפרש את חטאם של בני אהרון, הם שהביאו למותם. ובאותה רוח ברצוני לטעון כי מרים לקתה בצרעת בשל כל הפרשנויות שייחסו לה את לשון הרע. ואני רוצה גם לטעון שאהרון, שעמד לצד מרים בשיחה הזו עם משה, לא למד עדיין את הלקח שניסתה המנורה ללמד אותו: הוא לא למד להתייצב פנים אל פנים. במקרה זה מול משה. בעצם מול אלוהים. מרים היא עדיין בודדה במערכה, ולכן היא לוקה, אבל יבואו ימים בהם היא תחלץ ותרפא ותשמיע את קולות השירה והבעבוע של המים בתוך הקולות הקשים יותר של לחישת האש ושתיקת האדמה.
לסיכום, האם מדובר כאן על שלושה טיפוסים או על שלוש דרכים או שלוש אלטרנטיבות הקיימות זו לצד זו? אפשר לומר שכן ואפשר גם ללכת צעד נוסף מעבר לחלוקה הזו. כמנהיגים עלינו להשמיע ולשמוע קולות שונים. להכיר סוגים שונים מזג. עלינו גם לדבר בכל הקולות, לעתים כך ולעתים אחרת. כאשר סביב סוער ומתפרץ עלינו לעצור ולהקשיב ולהאט ולשמוע ולשקוט. כאשר השגרתי והקבוע מונחים בכבדות ומתנהלים בעצלתיים עלינו להתאמץ ולעמוד ‘לנגד’ ו’אל מול פני’ הדברים. כאשר הכעס מאיים לאכֵּל והשתיקה רועמת ומכסה ומאיימת, עלינו לאזור אומץ ולהשמיע את קול השירה וקול המים וקול החיים וקול הערווה וקול האישה.
[1] רש”י על במדבר ח’ א
[2] במדבר ז’ פד
[3] שם פסוק פט