היכן הלכה הציפור – דברים לפרשת וישלח

יעקב נאבק במלאך, דוד אבישר, ישראל

פרשת ‘וישלח’ פוגשת את יעקב בדרכו חזרה לכנען. כאן, על סף הכניסה המחודשת לארץ הולדתו, במעבר היבוק, נחלץ יעקב מתבנית הבריחה שאפיינה את חייו עד כה. יעקב חוזר בגפו על מנת לפגוש במלאך ולהיאבק עמו כל הלילה. בתום אותו לילה יעקב זוכה לשם חדש, ישראל, השֺורה (הנאבק) עם אלוהים ואנשים. האומץ של יעקב להתייצב פנים מול פנים עם הצללים בעברו מכין את הקרקע למפגש המחודש עם עשו, המפתיע את יעקב ואותנו בסלחנות ובפייסנות אותה הוא מגלה כלפי אחיו, הגם שהמדרש המסורתי יוצר מגדרו להציגו כחורש רע. עוול דומה גורמת הפרשנות המסורתית לדמותה של דינה, בת יעקב ולאה, שהמדרש ובעקבותיו הפרשנים מציגים אותה כ’יצאנית’. קנאותם של אחיה ושתיקתו של אביה חוברים יחד לחסל סופית את סיכוייה לאהבה ולזוגיות. תוצאות הרות האסון של הנקמה בתושבי שכם מעיבים על חייה של משפחת יעקב, ורומזים על האסון הבא שיפקוד את המשפה, גם הוא פרי של קנאה ושתיקה.

כסלו תשס”ו, דצמבר 2005

בפרשת ‘ויצא’ ראינו את יעקב בורח מבית אביו על פי עצתה של אמו, המודעת לתוכניתו של עשו להרוג את אחיו. יעקב יוצא מביתו ומרגע זה יהיו חייו (ואולי גם את חיינו, כצאצאיו, בני ישראל) טבועים בחותם היציאה, הנדודים, המאבק. בסוף ימיו, בדבריו לפרעה, מציג יעקב את חייו כ”מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי”, למרות שחי מאה ארבעים ושבע שנה. באמירה זו בא לביטוי החוסר שלווה שמאפיינת את חייו לכל אורכם.

עתה עומד יעקב במקום של מעבר. הוא ברח מחמיו, לבן, והוא נמצא במעבר היבוק, בדרכו חזרה לארץ.

וכאן הוא נאבק עם ה”איש” בלילה.

עם מי נאבק יעקב? יש אומרים שזוהי דמותו של עשו, “שרו [שליחו] של עשו”. אני מאמינה שדרך דמותו של עשו יעקב מתמודד עם האפל והחשוך שבתוכו, ובעקבות ההתמודדות הזו הוא זוכה לשינוי השם ולמימוש הברכה שניתנה לו שנים קודם כהבטחה לעתיד.

יש כאן התמודדות פנים אל פנים עם עצמו, עם התרמית שהיה שותף לה, עם הצל שהטילה על חייו,  ודרך ההתבוננות פנים אל פנים בצד האפל שבו, הוא מגיע לראייה של אלוהים עין בעין.

עד לשלב זה יעקב בוחר פעם אחר פעם לחמוק מהתמודדות ישירה. הוא בורח מבית אביו על מנת למנוע את העימות בינו לבין עשו, ושנים אחר-כך, כשהוא כבר נשוי לנשים ואב לילדים, הוא בורח מביתו של לבן, על מנת לחסוך עימות עם דודו הרמאי. תבנית ההתחמקות מעימות מופיעה אצל יעקב בנקודות שונות המצריכות התערבות ותגובה, לדוגמה בתגובה לתחנוניה של רחל, אשתו האהובה, המתלוננת בפניו על עקרותה. יעקב אינו מביע הבנה או מתפלל עבורה כפי שעשה אביו יצחק, הוא מחזיר בטרוניה נגדית: “הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי..? (בראשית ל’ ב’).

וכן, ברגע הטרגי שבו נודע לו על המתרחש עם בתו דינה, הוא בוחר דווקא להחריש (ובהמשך, למשמע חלומותיו מעוררי הטינה של יוסף הוא ‘שומר את הדבר’ אך לא עושה דבר).

המאבק עם המלאך מזמן ליעקב החומק רגע של התמודדות ישירה, עמידה פנים אל פנים. זהו רגע מכונן בחייו, ובעקבותיו משתנה שמו של מ’יעקב’ העוקב, החומק, לישראל, “כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (שם, לב’ כט’).

אם כי יעקב במרכז הסיפור של הפגישה, עשו ממלא תפקיד חשוב ואף מפתיע: הוא מפויס וסולח, בוכה ומחפש את קרבת אחיו.

בתקופת המשנה והתלמוד זוהו עשו ואדום באופן די שיטתי עם רומא והממלכה הרומית ואח”כ הביזנטית. מכאן הצורך של חז”ל להוכיח את אשמתו ורשעותו של עשו בפרשנות שלהם למפגש בין האחים בפרשתנו. הם עד כדי כך יוצאים מגדרם להוכיח את מזגו הרע של עשו, עד שפגישת הפיוס המרגשת בין האחים הופכת לשדה קרב. את הפסוק “וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ” (ל”ג פס’ ד’) מפרשים חז”ל לא “ַויִּשָּׁקֵהוּ” אלא “וינשכהו”, או, כפי שמנסח זאת ילקוט שמעוני:

“למה חיבקו? אמר עשו הרשע: איני הורג את יעקב בחצים וקשת, אלא בפי ושיני אני הורגו ומוצץ דמו…”

ומרחיק המפרש ואומר שכיון שצווארו של יעקב “כמגדל השן”, עשו לא הצליח לנשכו וחרק בשיניו. ולכן:

“מה תלמוד לומר ויבכו? אלא זה [יעקב] בוכה על צווארו וזה [עשו] על שיניו”

הנושא של “פָּנים” חוזר שוב ושוב במהלך ההכנות לפגישה עם עשו.

השיא הוא בפסוק המדבר על כוונתו של יעקב כאשר הוא שולח את שיירת המנחות לעשו:

ל”ב פסוק כא’: כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני.

כב’: ותעבור המנחה על פניו.

לא’: ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי.

ובמהלך הפגישה אומר יעקב לעשו את המשפט המפתיע:

כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי (בראשית לג’ י’)

עוול נוסף וקשה שנעשה בהקשר של הפרשה הזו הוא העוול שנגרם לדינה בת יעקב.

כמה מאכזב לגלות שפרשנים מסורתיים המשיכו את הקו שהתחיל בבראשית רבה וחזרו על טיעונים המתחילים בהצגת יציאתה של דינה ככישלון (בראשית רבה פרשה ח’), או כ”שוטטות” (“הרי היא פרסנית”, ב”ר פרשה יח’) וממשיכה בהצגת התנהגותה כזו של ‘זונה’ ולבסוף הגדרתה כ’יצאנית’, דבר שעבר אליה בתורשה מאמה (לאה אמנו!): “ותצא לאה – יצאה מקוּשטת כזונה, לפיכך – “וַתֵּצֵא דִינָה'” (בראשית רבה פרשה פ’).

החכמים הקובעים קביעה זו אכן מעלים לרגע את התמיהה המתבקשת: “אמרו לו: אם כן לאה אמנו זונה היתה ?(שם), ומשיבים: “מקושטת כזונה”, אך מעניין לציין שפרשנים מאוחרים אינם מתלבטים כלל בשאלה זו, ומקבלים בלא הסתייגות את הייחוס הקשה: “על שם יציאתה נקראה בת לאה, שאף היא יצאנית היתה” (רש”י, ובעקבותיו רד”ק). אם כך, הטיעון המוכר לנו: הקורבן לאונס שותפה למעשה הנבלה שנעשה בה.

לא כל הפרשנים נוקטים בדרך זו, אך התיקון המשמעותי לעוול שנגרם לדינה נעשה רק בשנים האחרונות עם המדרשים הפמיניסטיים, הנשיים, להם זוכה דמותה של דינה.

בסיפור ‘אני דודתה של שֶֺרח ורחל היתה דודתי’ (קוראות מבראשית עמ’ 277) מסבירה מירה מגן את יציאתה של דינה בהקשר המשפחתי והחברתי שבו היא נמצאת, כאחות יחידה בין אחד עשר בנים. אומרת דינה (המכונה בכינוי גנאי ‘שמישה’) לאחיה הנוקם שמעון:

“היכן הלכה הציפור, שמעון, אם לא אל הציפורים האחרות, שרק הן יבינו לה, כי כל מין הולך אצל מינו. בת יחידה הייתי ואתם אחד-עשר בנים ולא היה בכם מי שיבין לי… הרי לוּ אתה יחיד לאביך ושתים עשרה בנות קוראות לך אחינו, היית גם אתה יוצא לתוּר לך רֵעים בבני הארץ.”

גם אניטה דיאמנט, בספרה ‘האוהל האדום’ מתארת את געגועיה של דינה לחברת בְּנות גילה הנעדרות במחנה המשפחתי שבו עוברים עליה חייה, וכן את סקרנותה וצימאונה להכיר את החיים שבעיר הגדולה. דיאמנט בוחרת דווקא בדינה כגיבורה הראשית לסִפרה, הדמות שדרך עיניה ותודעתה אנו חווים את הדרמה המשפחתית הנפתלת של משפחת יעקב, ודרך רגשותיה אנו מוזמנים לגלות מחדש את סיפור האהבה הטרגי של דינה ושכם. במבט ראשון נדמה שהסיפור שרוקמת דיאמנט סביב דינה מפליג הרחק מן הסיפור המקראי של ‘מעשה דינה’, אך במבט שני ושלישי אפשר לראות כיצד פרשנות נועזת זו מחלצת את הסיפור מנקודת המבט שבה נשבה (שלא לומר “עוּנה”, כפי שעוּנתה דינה) במשך מאות שנים של פרשנות מסורתית. לאור פרשנות זו אפשר לקרוא את סיפור האונס, ובפרט הביטויים ” וַיְעַנֶּהָ”, ” טִמְּאוּ” ו”נְבָלָה”, ובוודאי הביטוי  “הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ” כפרשנות הנמסרת מנקודת המבט של אחֵי דינה ולאו דווקא כתיאור המשקף את מה שאכן התרחש בארמונו של חמור. על פי מהלך הדברים שמגוללת דיאמנט בספרה, דינה אכן יצאה, מתוך סקרנות ועניין ובדידות וניצנים של מיניות מתעוררת, “לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ”, התאהבה בשכם בן חמור שדבק בה ואהֵבה ורצה בכנות ובפשטות לשאתה לאישה. כל השאר הוא סיפור טרגי של החמצה, האופיינית לסיפור חייו המרים של יעקב. כעס, קנאה עיוורת ומרמה של שמעון ושל לוי חַבְרוּ לשתיקתו המסוכנת של יעקב והביאו לתוצאות הרות אסון, ובתוך כך החריבו את חייה של דינה.

זוהי רק הקדמה לסיפור הטרגי הבא של קנאה עיוורת במשפחה, סיפורו של יוסף, שמתחיל להתגולל לנגד עינינו בפרשה זו.