יָמִים אֲחָדִים – דבר תורה לפרשת ויצא

נפתלי בזם, בית אל, 1999

יעקב יושב האוהלים יוצא לדרך בעל כורחו, בורח מזעמו (המוצדק) של עשו אחיו על גניבת הברכה. הוא יוצא לדרך עם צידה מועטה בלבד, ובכל זאת, בתרמיל שאורזת לו אמו בחיפזון, תחת הצל של כעסו הנורא של עשו, היא אורזת גם מנה גדושה של אהבה ודאגה שתלווה את יעקב בדרכו מכאן והלאה. רבקה אינה יכולה להבטיח לו שהדרך תהיה קלה, אך היא יכולה להבטיח שהוא יוצא לעולם עם ‘אמון בסיסי’ – תחושה בסיסית שהמלאכים שנולדו מאהבת האם אליו ילוו אותו בדרכו ויישמרו את צעדיו.

ראש העין, כסלו תשס”ז

 פרשת ‘ויצא’ עומדת בסימן יציאה. היציאה של יעקב, האיש התם יושב האוהלים, מן המקלט הבטוח של האוהל, הבית, המשפחה, אל הלא נודע. ככל שמתגולל בפנינו סיפורו של יעקב מתברר לנו גם עד כמה לא נודע הוא הלא-נודע. עוד בתום הפרשה הקודמת נפרדה ממנו רבקה, האם האוהבת, בדברי הרגעה והבטחה:

 וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ (בראשית כז’ מג’-מה’)

 האמירה הזו של רבקה מלמדת אותנו, כפרשה הקודמת לה, שיעור חשוב על הורות.

כהורים התפקיד האינסטינקטיבי כמעט שלנו הוא להגן ולרכך את המציאות: גם אם אנחנו יודעים שדרכם של ילדינו לא תהיה סוגה בשושנים, אנחנו מבטיחים להם, כפי שאנחנו מקווים ומאמינים, שהאהבה והדאגה שלנו תלווה אותם ותשמור עליהם בדרך. אנחנו מבטיחים להם שמה שנראה להם עכשיו קשה מנשוא יהפוך לנסבל ואפשרי (חשבו למשל על המעמד של ליווי הילד המתגייס לצבא). רבקה, המצטיינת בראיית הנולד, יודעת היטב בסתר לבה שה”יָמִים אֲחָדִים” לא יהיו אחדים, וכנראה גם מבינה שהסיכוי שתשלח להביאו ולהחזירו בקרוב הוא זעיר. רבקה רק יודעת שעל-פי התוכנית האלוהית יעקב הוא הבן שנועד לרשת ולהמשיך את המשפחה, אך אין לה מושג קלוש איך ישתלשלו הדברים מעתה. בדבריה מהדהד הפסוק שבגללו פרשנים וסופרים (למשל: דוד גרוסמן ומאיר שלו) מקנאים ביעקב קנאה גדולה:

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (בראשית כט’ כ’)

 מנקודת מבט הורית, האהבה והדאגה וההשקעה של רבקה ביעקב אכן נושאת פירות, והופכת את הבלתי נסבל לנסבל ואפשרי, ואת שבע השנים ל’ימים אחדים’ בדיוק כפי שהתנבאה רבקה.

אפשר לדבר אם כן על שני חוטים שמלווים את יעקב בדרכו מעתה: חוט הבריחה – לא פעם בפיתולי חייו יעדיף יעקב את הבריחה על העימות הישיר, וחוט האהבה – אהבתה של רבקה המלווה את יעקב בדרכו, אהבת הנשים שיזכה לה בהמשך ואהבתו שלו לרחל שתטיל צל כבד על חייו מרגע זה ואילך.

ואולי לצד אלה יזכה יעקב גם באהבתו ובשמירתו של האל.

הלילה הראשון בלי אמא, מחוץ לאוהל שבתוכו הוא הרגיש כה מוגן ואותו הוא העדיף (בשונה מאחיו, עשו) על החוץ, על השדה, עובר על יעקב בתפילה, תפילה שיש בה כל מרכיבי התפילה האפשריים: תודה, בקשה, תחינה, הבטחה ופגיעוּת רבה.

מהתפילה של יעקב באותו לילה לומדים חכמים שהוא, יעקב, זה שתיקן את תפילת ערבית, התפילה שלפני היציאה למסע הלילי אל הבלתי ידוע, התפילה שנובעת מהמקום הפגיע והחשוף ביותר.

‘רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות – אבות תקנום… אברהם תקן תפלת שחרית – שנאמר (בראשית י”ט): ‘וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ה” [נאמר אחרי הפיכת סדום ועמורה], ואין עמידה אלא תפלה…

יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר (בראשית כ”ד): ‘ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב’, ואין שיחה אלא תפלה…

יעקב תקן תפלת ערבית – שנאמר (בראשית כ”ח): ‘ויפגע במקום וילן שם’, ואין פגיעה אלא תפלה.

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב)

 התפילה, על-פי מסכת ברכות, משמעותה: עמידה (אי אפשר לשבת, להיות במצב נייח, חייבים לעמוד, להיות מוכנים ליציאה), שיחה (לשוח בשני מובנים: לשוח במובן של לטייל ולהתהלך ולשוח במובן של שיח, שיחה, דיבור עם אלוהים) ולבסוף פגיעה, כאשר ‘פגע’ במקום פירושו להזדמן למקום, להגיע אליו (כאילו במקרה) אבל אולי גם יש כאן רמז לבקשה (לפגוע במישהו פירושו גם להתחנן, לבקש על נפשנו) וגם נכונות להיחשף, להיפגע. זו המשמעות של יציאה לדרך וזו בעיני גם המשמעות של תפילה: לקום, לצאת מעצמנו, מהמקום המוגן, השגור שלנו, ולהיפתח אל הלא נודע, לצאת במובן זה אל הדרך, אל המקום (שיעקב קורה לו ‘בית אל’) שבו אנחנו עלולים אולי להיפגע אבל בו גם נוכל לפגוש את המלאכים העולים והיורדים בסולם.