לַבשוּ מלאַכוּת – דבר תורה לפרשת וירא

גוסטב דורה (צרפת, מאה ה-19), אברהם ושלושת המלאכים

אברהם ניחן ביכולת לשאת את עיניו ולראות – לראות מעבר למה שנראה לעין, לראות מוצא במקום שנראה שאין, לראות את פני האנשים עוברי הדרך כפני מלאכים, שליחי האל, נושאי בשורה. עבור תושבי סדום, שאטמו את לבם ודלתותיהם מול המלאכים שבאו להתארח בעירם, המלאכים הפכו להיות נושאי בשורת פורענות. אולי אחד המלאכים שראה אברהם כחום היום בתחילת הפרשה הוא המלאך האוחז בידו ומראה לו את האיל הנאחז בסבך בסיפור העקידה בסוף הפרשה.

מוקדש למלאכים בלבוש אנשים השומרים את דרכַי –  חשוון תשס”ט, נובמבר 2008

פרשת השבוע שלנו, פרשת וירא, פותחת בתיאור שאפשר לראות בו כותרת לסיפור כולו:

“וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית יח’ 1).

מה משמעות הראייה של אברהם את אלוהים באלוני ממרא, בעודו יושב בפתח האוהל?

לפני שבועיים קראנו על נח. בפתיחת הפרשה הקרויה על שמו מתאר הכתוב את יחסו של נח לאל באופן תמציתי ועם זאת חידתי: “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”.

מפרש הרב יוסף חיים:[1]

“‘אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה’ ‘ – כי תמיד יחשבו עודם הולכים, ולא הגיעו למחוז חפצם… שלא יחשוב שהגיע… אלא עודנו מתהלך. שיש דרך גדול לפניו לילך בו.”[2]

הצדיק, על-פי הרב יוסף חיים, הוא אדם היודע שתמיד יש עוד ‘דרך גדול לילך לפניו’, ואינו נח, לכן, על זרי דפנה. עם זאת, כפי שידוע לנו מהמשך הסיפור, צדיקותו התמימה של נח לא היה בה די כדי להציל את העולם מכלייה. אולי ניסה נח להתנער מתפקידו כצדיק וביקש לנוּח מהליכתו ולשבת תחת גפנו, ולכן לא צלחה דרכו, ואולי היה זקוק לליווי צמוד של האל, שילך לצידו, ורגע אחד של חוסר תשומת לב גרם לו למעוד ולסטות מן הדרך.

בסיפור אברהם מנסה אלוהים לשכלל את דמות האדם ההולך בדרך. הוא אינו מסתפק באדם שילך איתו, לצידו, תחת עיניו הפקוחות. הוא מעוניין במישהו שילך לפניו, ילך מכח עצמו ורצונו ואומץ ליבו. ולכן הוא פונה לאברהם בהזמנה:

“הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (שם יז’ א’)

 ואברהם, שחייו לימדו אותו שיעור או שניים על תורת ההליכה, אכן מעיד על אלוהיו:

“ה’ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו” (שם כד’ מ’)

את ההבדל בין נח לאברהם מסכם רש”י במשפט בודד, בפירושו לבראשית ו’ ט’:

“נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”.

בפרקים הלא רבים המגוללים את סיפורו של אברהם, אנו פוגשים בו בהתנהלות מגוונת ולא פעם סותרת. אברהם נוהג לעיתים ביושר ולעיתים בערמה, לפעמים מתווכח ומתריס לעיתים נענה בשתיקה, לעיתים יוצא להגן באומץ ולעיתים מסרב להתערב. אבל אברהם תמיד הולך, תמיד נמצא בדרך, בנדודים. הוא אכן חי בתחושה ‘שיש דרך גדול לפניו לילך בו’.

בהיותו מיטיב לכת, אברהם גם מבין היטב ללבם של עוברי האורח.

לכן הוא מסוגל להכנסת אורחים נדיבה כל-כך, עד שהיא נחשבת לאב טיפוס של הכנסת האורחים, ובזכותהּ המידה המובהקת של אברהם היא מידת החסד. הכנסת אורחים זו, אותה לומדים חז”ל מאברהם, מוכרת גם כמצווה נעלה ביותר בחשיבותה, עליה אומר רב יהודה מפי רב: “גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה”[3].

ומדוע? מה המשמעות של הכנסת אורחים?

במובן מסוים כולנו ‘עוברי אורח’ בעולם. כולנו מרגישים לפעמים לא לגמרי בבית בעולם, חשים מידה של ניתוק, זרות ובדידות וזקוקים לעזרה, ל’הכנסת אורחים’ ממי שבתקופה זו של חייו מרגיש יותר במקום, יותר בבית. המטרה של הכנסת אורחים היא לתת לאורח הזדמנות להחליף כוח, להרגיש רצוי ומשמעותי, לקבל “מעט מים” ו”פת לחם” על מנת להיות מסוגל לצאת שוב לדרך. אברהם אכן יוצא מגִדרו כדי לזמֵן לאורחיו תחושת בית. הוא מציע “מעט מים” ו”פת לחם”, כאשר בפועל הוא מגיש בפניהם ארוחה עמוסה בכל טוב, וכל זאת הוא עושה בהתלהבות, בנדיבות וללא שהיות[4].

מי שמסוגל לקבל כך עוברי אורח זרים, שאין לו מושג מיהם ומתי יראה אותם בפעם הבאה, מי שמסוגל לפתוח כך את ביתו ואת ליבו, הופך שותף לעבודת ההשגחה בעולמנו וודאי שיש בקרבו די והותר פתיחות הלב לכניסת השכינה.

על מנת להשלים את התמונה נשאל גם: מה טיבם של המלאכים ומהי מלאכתם?

הפסוק השני בפרשה מספר כך:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (בראשית יח’ 2).

 האורחים הניצבים בפתח אוהלו של אברהם נקראים כאן “אנשים”, לא מלאכים.

שלא כמו בציורי התנ”ך המוכרים של מעמד זה (וראו לדוגמא גוסטב דורה, בהמשך), שלושת האנשים הניצבים בפתח האוכל אינם יצורים מושלמים, מכוסים בגלימות לבנות וצחות ומעוטרים בכנפי מלאכים. שלושת האנשים הם וודאי עוברי אורח מאובקים ומיוזעים מן הדרך. אלא שאברהם, המסוגל לשאת עיניים מעל המציאות המאובקת, הנדושה, הגלויה לעין, רואה את צלם האל הגלום באנשים הללו, וכנראה באנשים באשר הם, ולכן עורך לכבודם הכנסת האורחים לה ראויים מי שנבראו בצלם, כאילו אכן נערך לקבל את פני השכינה, שאת השתקפותה הוא רואה בפניהם.

בזכות יכולתו של אברהם ‘לשאת עיניו’, הופכים ה’אנשים’ למלאכים, כלומר, על פי הפירוש המקראי של ‘מלאך’, הקודם לכנפיים ולהילה: שליחים.

על החילוף שיבוא אחר-כך, שיעניק ל’אנשים’ את התואר ‘מלאכים’ כתבו חז”ל:

“ויבאו שני המלאכים סדומה” – הכא את אמר ‘מלאכים’ ולהלן אומר ‘אנשים’, אלא להלן שהיתה שכינה על גביהן קראם ‘אנשים’ וכאן שנסתלקה שכינה מעל גביהן לבשו מלאכות.[5]

[תרגום: כאן אומר ‘מלאכים’ ושם אמר ‘אנשים’. אלא שם, שהיתה שכינה עליהם, קרא להם ‘אנשים’, וכאן, שנסתלקה שכינה מעליהם, לבשו מלאַכוּת.]

כל עוד היו האנשים בנוכחותו של אברהם, שרתה שכינה עליהם, ולא היו צריכים לעטות על עצמם את לבוש ה”מלאכוּת”. אברהם ראה בהם את האפשרות, הפוטנציאל, לשמש כמלאכים, ובכך היה די.  מרגע שיצאו את ‘תחום העיניים הרואות’ של אברהם והלכו לסדום, הם נאלצו ללבוש את לבוש המלאכוּת כדי שמלאכוּתם תיראה לעין כל, אם כי הסתבר עד מהרה שלא די היה בלבוש המלאכוּת כדי להגן עליהם מפני מבטם השפל ועיניהם חורשות הרע של תושבי סדום.

על-פי חז”ל שליחותם של שלושת המלאכים היתה ביקור חולים (לאברהם) הבאת בשורות טובות (לאברהם ובעיקר לשרה), ומלאכת שמירה והצלה (של לוט)[6]. בדוגמאות הללו אפשר למצוא רמז על שליחותם של מלאכים בכלל. אם לגזור משמם, שליחותם של המלאכים היא להזמין אותנו, היושבים על האדמה (רצוי היושבים בפתח האוהל, על מנת שנלמד משהו על חוכמתה של הדרך), לשאת עינינו ולראות מעבר לבגדים מאובקים ורגליים יחפות, ובתוך כך לגלות משהו על המלאכה המוטלת עלינו, על מהות שליחותנו כאן, על האדמה[7]. במובן זה יכול כל אחד, כל ‘איש’, כל עובר אורח, גם שלא בדעתו, להפוך שליח או ‘מלאך’ עבור אדם אחר, כאשר הוא עוזר לו להתכוון למלאכתו ולייעודו. מידת הכנסת האורחים משמעה פתחון לב כלפי עובר האורח ופתיחות לב אל העולם ללקט ולאסוף פנימה את הסימנים, הרמזים והאותות הנשלחים אלינו, את המלאכים הניצבים עלינו, השומרים את דרכנו ומכוונים אותנו למלאכתנו עלי אדמות, כי כמו שהדרך אינה תמה, כך גם המלאכה:

“שלא יחשוב שהגיע… אלא עודנו מתהלך. שיש דרך גדול לפניו לילך בו”.

גוסטב דורה (צרפת, מאה ה-19), אברהם ושלושת המלאכים