פרשת ‘ויחי’, הפרשה החותמת את ספר בראשית, מסמנת את סיומה של תקופת האבות. חייו הסוערים והמרים של יעקב מגיעים לסיומם במצרים, לאחר המפגש המחודש עם בנו האהוב יוסף. על ערש דווי מברך יעקב את נכדיו, בני יוסף, ואחר כך מקבץ את שנים-עשר בניו ומאציל להם את ברכתו. הברכה עוטפת בלבוש פיוטי ואף חידתי את היכרותו של יעקב עם טיבו וטבעו של כל אחד מן הבנים, בתערובת של הכרה, העצמה, אזהרה והבטחה. סיומה של תקופת האבות מעלה את השאלה באיזו מידה סיפוריהם של האבות והאימהות הם עבורנו מקור ברכה והשראה. תהייה זו תשמש אותנו כצידה לדרך במסע המפרך אל החירות, שיתחיל סמוך לתחילתו של חומש שמות.
טבת תשס”ו, ינואר 2006
פרשת ‘וַיְחִי’ מסיימת את ספר בראשית ואת פרשת חייו הנפתלת של יעקב.
דווקא הכותרת ‘ויחי’ מספרת על מותו של יעקב, כמו שבשלב מוקדם יותר של בראשית, הביאה פרשת ‘חיי שרה’ את סיפור מותה וקבורתה של שרה.
נפתולי חייו של יעקב-ישראל מגיעים בפרשה זו לשיא, ואחד הביטויים לשינויי הזהות שעבר, הוא מכונה בפרשה זו ישראל ויעקב לסירוגין, לעיתים באותו פסוק ממש. גם על ערש דווי לא מסתיימת מסכת התלאות והתהפוכות בחייו של יעקב, עליהם הוא אומר, בעמדו לפני פרעה: “מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי” (בראשית מ”ז ט’), למרות שעל-פי הכתוב זכה לחיות מאה ארבעים ושבע שנה.
יעקב הוא השלישי ואולי המורכב ביותר מבין האבות, הוא שעובר את מסע החיים הקשה, המורכב ביותר, שמוביל אותו מנקודת ההתחלה, בארץ כנען, אל המקום שבו הוא נמצא היום, מצרים. על סף מותו הוא מברך את נכדיו, בניו של יוסף, ומעמד זה של ברכת הבנים, כאשר הוא נותן את הברכה המועדפת לבֵּן הצעיר, ממצה את הנושא של מלחמות האחים אחריהם עקבנו לאורך ספר בראשית כולו, החל מקין והבל, הבנים הראשונים.
ברכת יעקב למנשה ולאפרים היא ברכה עליה חוזרים מידי יום שישי:
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. (בראשית מח’ כ’)
מקרוב אל הברכות מעלה תהייה על טיבה ומהותה של הברכה, למשל בדברים לראובן:
פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה (בראשית מט’ ד’)
או לשמעון ולוי:
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (שם ז’) – שזו לשון קללה ממש (‘ארור’).
המילה ‘ברכה’ קשורה לבֶּרך, אולי לכריעת בֶּרך בעת הברכה, ובשפות העתיקות ‘ברכה’ פירושה מתנה. נוהג מקובל היה לברך לפני המוות, אך נהוג גם לברך בטקסי חיים ובמעגלי הזמן, כמו ברכת הילדים בשבת לפני הקידוש, או ברכה לשלום החולים במהלך התפילה.
בהבנה הפשוטה, הראשונית, ‘ברכה’ פירושה לאחל למישהו דבר טוב. במובן עמוק יותר היא גם דורשת להכיר במהות האדם שאותו מברכים על מנת להאציל מרוחנו על אותו אדם ולהציב בפניו מראָה לעצמי הגבוה יותר שלו, על מנת שיוכל להתקדם לקראתו. ברכה צריכה גם להיות ספציפית: להכיר בישות אינדיבידואלית ולהכיר בייחודה. כך, לדוגמה, הברכה על מזונות שונים: ברכה ספציפית על-פי המקור (אדמה, עץ) ועל-פי המהות.
ברכת יעקב לבניו מעידה עליו כי הכיר יפה את טבעם וטיבם של הבנים והאציל ברכה שונה לכל אחד מהם. הוא ידע להזהיר אותם מפני תווי אופי שעלולים להכשיל אותם ולעיתים התייחס גם למה שעשוי להתרחש בעתיד, כאילו אמר להם: הנה מה שאתם, מה שאתם יכולים להיות, מה עלול להשתבש. ברכתו אוצרת בתוכה הכרה, העצמה ואזהרה.
פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית ואת תקופת האבות, מעלה עבורנו את השאלה: באיזו מידה המפגש עם האבות והאימהות, עם סיפוריהם החוזרים מידי שנה, הוא עבורנו מקור השראה וברכה?
ושאלה נוספת שאפשר לשאול, שאלה הדורשת בירור ובדיקה והעמקה, היא:
באיזו מידה, במבט לאחור, ההורים שלנו היוו עבורנו מקור של ברכה והשראה, ומכאן גם: באיזו מידה אנחנו מהווים מקור ברכה לילדינו-אנו?
עם סיום חומש בראשית, מעניין לשים לב שהמילה המסיימת את ספר בראשית היא ‘מצרים’.
המהלך של יציאה לקראת אופק חדש שמתחיל ב’לֶךְ לְךָ’ וביציאתו של אברם למסע לארץ כנען, מסתיים בירידתם של בני ישראל למצרים. מצרים, בהקשר זה, איננה מקום גיאוגרפי גרידא אלא סמל (מצרים מלשון מיצר) למקומות הצרים והלוחצים בחיינו ובחיי בני ישראל. לא פעם קורה לנו במהלך חיינו שאנו מוצאים את עצמנו לכודים באווירה של מצרים: לחץ, קוצר רוח ועבודה קשה – כאשר לרוב מדובר בתחושה שאינה משקפת את המציאות שמחוץ לנו, אלא תולדה של הלך נפש, של סיפור חיים. וכך, בכל שנה מחדש, עם סיומו של ספר בראשית ותחילתו של ספר שמות, אנו חיים מחדש את הירידה מצרימה ומשם מתחילים את ההכנות (המפרכות, יש להודות) לקראת היציאה לחירות – הן כִּבני ישראל והן כִּפְרטים.