פרשת בראשית – שלמות ושבירה, קלקול ותיקון

בריאת האדם, מיכלאנג’לו, איטליה 1511

בפרשת בראשית מתחיל הכל. וכבר בנקודת ההתחלה הזו מתפצל הסיפור לשניים: שלמות ושבר, קלקול ותיקון, אידיאל ומציאות. גם לסיפור הבריאה יש שתי גרסאות המעודדות אותנו לתהות על מהותה של התורה, שאינה מתירה לנו לאחוז בגרסה אחת מנצחת. ואת חטאו של האדם אפשר בהחלט לראות כחלק מהתוכנית המקורית להניח ליצירי כפיו של אלוהים לבחור, לטעות ולתקן.

פרשת בראשית היא אחת המרתקות והרות המשמעות ביותר בתורה כולה. כאן מתחיל הכל. יהיו אמנם שיאמרו שהסיפור שלנו מתחיל רק בפרשת  ‘לֶךְ לְךָ’, עם יציאתו של אברם לדרך חדשה, ואחרים (רש”י למשל) שיאמרו שהיינו צריכים לפתוח את התורה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” משמות, שהוא המצווה הראשונה בתורה (אם לא מביאים בחשבון את “פְּרוּ וּרְבוּ” של בראשית), אבל אין ספק שבפרשת בראשית מן המפורסמים בסיפורי התורה: מעשה הבריאה, החטא הקדמון, הגירוש מגן עדן, קנאת קין בהבל והרצח הראשון, רשעותם של בני האדם. וכל זה בתמציתיות מדהימה, בלבוש ציורי-סיפורי-דרמתי מרתק.

כשניצן, הבן הבכור שלי, שאל אותי לפני שנים איך נברא העולם, חזרתי לכאן – לבראשית. זהו סיפור הבריאה שלי, למרות שברבות השנים למדתי שהסיפור המושלם לכאורה הוא כך רק למראית עין ושיש לו נוסחאות שונות. אני כמעט יכולה לשחזר את ההתרגשות שלי כתלמידת כיתה ב’ הקוראת בו לראשונה בספר בראשית המנוקד והמפורש בשולַיו, שקבלתו היתה מלווה בחגיגה מיוחדת וסבתי רקמה עבורי את שמי על עטיפת הבד שהכנו לו באותיות צהובות-זהובות עבות. היום אני בהחלט עסוקה בשאלה: איך להעביר לילדים שאני פוגשת את ההתרגשות הזו, את הסיפורים הללו שהם חלק מהרפרטואר הנפשי העמוק ביותר שלנו.

אבל אני רוצה לתאר עוד רגע של התרגשות שונה. בכיתה יא’ למדתי מחדש את בראשית. ואז אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה גיליתי שיש בפרקים הראשונים של בראשית שני סיפורי בריאה. סיפור א’ (בפרק א’ ובפסוקים הראשונים של פרק ב’) וסיפור ב’.  הסיפור הראשון הוא הסיפור הסימטרי, סיפור של הימים שבכל אחד מהם נברא משהו, וביום השישי נברא נזר הבריאה, האדם, שנברא בצלם אלוהים, “זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”, ותפקידו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ ולכבוש את הנמצא בה. בסיומו של היום השישי לבריאה, על-פי גרסה זו, רואה אלוהים את כל מה שעשה “וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד”. ואז באה השבת.

הסיפור השני  מתחיל בדברים הבאים:

“אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם”

 (בראשית ב’ ד’).

בסיפור השני נברא האדם “עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. אלוהים נופח באדם נשמת חיים והאדם הופך לנפש חיה. ואז אלוהים נוטע את גן העדן, שֺם את האדם בו “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ”  (ולעניין זה מספר פרשנויות: יש האומרים ‘לְעָבְדָהּ’ זו האדמה או הגן,  וספורנו, הפרשן האיטלקי, מציע ‘לְעָבְדָהּ’ – את נשמת החיים שנִתנה לאדם ביצירתו!), ואחר כך אלוהים מביא לפני האדם את היצורים שברא ומבקש ממנו לקרוא להם בשֵם.  בתום פרק זה, מתיר אלוהים על האדם לאכול מעץ הגן, אך אוסר עליו לאכול מפרי עץ הדעת. אז גם נוכח אלוהים שהאדם הוא בודד בעולמו, ומחליט לעשות לו “עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ”. זה הסיפור של חווה הנוצרת מצלעו של האדם, לעומת הסיפור הראשון שבו נולדו אדם וחווה בד בבד, “זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”.

הפרשנים המסורתיים מצאו כמובן פרשנויות מבריקות כדי לתאר את שני הסיפורים כמִקשה אחת מורכבת. בשפת חוקרי המקרא, במטרה לעשות ‘הרמוניזציה’ של הסיפורים. אבל ברור לנו שיש כאן שני סיפורים, שתי התחלות. וכאמור, על כך הוסיפו הפרשנים התחלות משלהם: אם ביציאתו של אברם לדרך או במצווה הראשונה, מצוות חג הפסח, בספר שמות, שמתחילה את דרכנו כעַם.

אני רוצה להציע שקיומם של שני סיפורי בראשית הוא לא תוצאה של חוסר תשומת לב או עריכה רשלנית. קיומם של שני סיפורי בראשית הוא עיקרון מרכזי וחשוב בתורה מתחילתה, מרגע מסירתה. בכל פינה בתורה, אם נחפש, נמצא את סיפור הבריאה הכפול. נמצא גירסה וגירסת נגד. נמצא חוק ולצידו סיפור שמעמיד את החוק בסימן שאלה. נמצא את דרך המלך אבל גם דרכי ביניים אחרות (הרבה פעמים הנשים יציגו את דרכי הביניים). אפילו עשרת הדיברות, לוחות הברית בעצמם, הם כפולים: ישנה גירסה ראשונה וגירסה שנייה, וישנם לוחות שבורים ולוחות מתוקנים, ועל-פי המדרש גם שברי הלוחות נישאו בארון הברית[1]. ובהמשך גם נמצא את התורה הכתובה ואת התורה שבעל פה. את הסיפור המקראי ואת המדרש. את הפרשנות ואת הביקורת. את הקלקול ואת הניסיון התמידי לתקן. נמצא את החוק ואת התיקון לחוק. נמצא את בית שמאי, את התמונה האידיאלית של התורה, ואת בית הלל שמנסה לראות פחות את האידיאל ויותר את המציאות האנושית, ממש כמו בסיפורי הבריאה.

פרופ’ שבייד[2] מציע לראות את שני סיפורי  הבריאה כשתי התחלות: התחלה אידיאלית והתחלה נוספת, שמביאה יותר בחשבון את טבע האדם. הסיפור הראשון, לדעתו, הוא בבחינת חזון, אידיאל, כאשר האדם הוא בחיר הבריאה שעליו נאמר “טוֹב מְאֹד”, ואילו בסיפור השני, בפרק ב’, האדם נברא בזיקה לבעלי החיים, עשוי בשר ועפר, והוא אכן ממהר לחטוא ולקלקל, מה שגורם לגירושו מגן עדן. מטרתה של ההתחלה השנייה, לדעתו, היא לתקן את הראשונה. היא מצביעה מחד על הליקויים שהיו בראשונה, ומאידך על העובדה הבלתי נמנעת שלבריות רצון משלהן. לאדם גם היכולת לתקן ולשפר, אלא שבה בעת הוא גם נתון לייצרו וצריך לבחור בטוב, והבחירה, כמו שכולנו יודעים, איננה מובנת מאליה.  אלוהים ברא את העולם מלכתחילה עם יכולת רבייה משל עצמו. הוא יצר עולם שיכול להמשיך מאליו, שלא זקוק בכל פעם לפעולה של בריאה על מנת ליצור את הדור הבא. בפסוקים הראשונים של בראשית, בדברים הנבראים ביום השלישי, נאמר:

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ

(בראשית א’ יב’)

כלומר, הזרע, פוטנציאל הצמיחה, ההִתְּרבות, כבר טמון במעשה הבריאה. כך גם עם האדם. האדם הוא התגלמות של פוטנציאל גדול, אבל אין לאלוהים שליטה מלאה על התפתחות הפוטנציאל הזה. הפוטנציאל הזה הוא כח ההתחדשות של העולם, של האדם, של אלוהים אם תרצו, הוא יכול להיות מקור לפליאה, לשמחה, אבל טמונה בו גם סכנה והוא עלול להוביל, כפי שקורה לא פעם, למפח נפש ולאכזבה. חשוב לזכור שזהו האופן שבו מלכתחילה נברא העולם. לא כתבנית קבועה מראש אלא כפוטנציאל של התחדשות. לכן גם את הגירוש מגן עדן אפשר לראות לאו דווקא כקלקול של התוכנית אלא כתולדה של התוכנית המקורית, תוצאה הכרחית של מעשה הבריאה, שהשאיר את הבחירה בידי האדם. לכן גם את העונשים שבהם נענש האדם אני רואה כחלק ממהותו, ולאו דווקא כתוצאות של חטאיו: המיניות, היֶצר, הלידה, העבודה – כל אלה אולי לא הובאו מלכתחילה בחשבון, אבל הם מרכיבים של החיים, של הקיום, שאי אפשר ולא כדאי בלעדיהם. בזכות העבודה, בזכות היכולת ללדת, בזכות “זיעת אפינו” אנו חיים, טועים, מתקנים ומשתנים, ובכך אנו בוראים את העולם, בכל פעם מחדש.