 |
פרשת ויקרא פותחת את חומש ויקרא שנקרא בתרגום גם ‘ספר הלוויים’, המפרט את כללי מלאכת הקודש של הלוויים והכוהנים באוהל מועד. בפירוט עבודת הקורבנות בפרשה זו בולטת נוכחותו של המלח, כמרכיב הכרחי לכל סוג של קורבן. מאפייניו של המלח מלמדים אותנו על הקשר בין קרבן וקרבה ליסוד הפשוט והשכיח בחיינו, שעל איכותו וחשיבותו אנו לומדים רק בהיעדרו, כפי שמתאר סיפור המלך ושלושת בנותיו. |
| המלח מצטיין ביכולת התגבשות גבוהה ויצירת מארג של גבישים בצורות מגוונות להפליא: חומר שכיח ופשוט, שמהווה מרכיב משמעותי ב’טעם החיים’ וגם, למרבה הפלא, בעבודת הקודש, שהיא הדוגמה לעבודה ציבורית למען הכלל. | |
פרשת ויקרא פותחת את חומש ויקרא שנקרא בתרגום גם ‘ספר הלוויים’, המפרט את כללי מלאכת הקודש של הלוויים והכוהנים באוהל מועד. בפירוט עבודת הקורבנות בפרשה זו בולטת נוכחותו של המלח, כמרכיב הכרחי לכל סוג של קורבן. מאפייניו של המלח מלמדים אותנו על הקשר בין קרבן וקרבה ליסוד הפשוט והשכיח בחיינו, שעל איכותו וחשיבותו אנו לומדים רק בהיעדרו, כפי שמתאר סיפור המלך ושלושת בנותיו.
סיפור עממי ידוע מספר על מלך שהיו לו שלוש בנות. יום אחד קרא אותן אליו ושאל כל אחת מהן “כמה חזקה אהבתכן אלי?”
“חזקה מן השמש” ענתה הבת הראשונה
“גדולה מאהבתי לסוכר” ענתה הבת השנייה
“אני אוהבת אותך כמו מלח” ענתה הבת השלישית.
המלך כעס וציווה לגרש את הבת הצעירה מן הארמון.
הבת יצאה לשוטט בדרכים, פגשה בדרכה צעיר חסר-כל והצטרפה אליו והקימו בקתה קטנה ביער, שם היה הבחור יוצא לצוד. גם המלך יצא לצוד באותו יער והבחור התחבב עליו. הנסיכה הציעה לו שיזמין את המלך לארוחה בביתם. היא הכינה את התבשילים שהמלך אוהב אך החסירה מהם את המלח. המלך הסב לשולחן המאכלים האהובים עליו הוגשו לפניו. אבל כשטעם המלך מהם העווה את פניו. התבשיל שנדמה היה שהולם בדיוק את טעמו היה תפל, כך הראשון והשני. הנסיכה הציגה עצמה בפניו והמלך הכיר בטעות שעשה כאשר לא הבין שמכל בנותיורבן דווקא הבת הצעירה הצהירה על האהבה הכֵּנה והעמוקה ביותר.
מה לסיפור על מלך ובת מלך ומלח ולפרשת ‘ויקרא’?
במרכזו של פרק ב’ של פרשתנו, המתאר את כללי הקרבת קרבן המנחה, נמצא דרישה נחרצת:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח: (ויקרא ב’ יג’).
החזרה על מלח כפזמון חוזר בפסוק לא משאירה מקום לספק שהמלח הוא אכן מרכיב חשוב, שבלעדיו אי אפשר להקריב את קרבן המנחה ובעצם כל קרבן שהוא.
מה משמעות המלח לעניין הקרבן? יותר מכך, מה משמעות הביטוי הלא שגרתי “מֶלַח בְּרִית“?
מהופעתו של הביטוי ‘ברית מלח’ בספר במדבר (במדבר יח’ 19) לומד הרמב”ן שברית מלח: ‘ברית עולם היא’, ופירוש זה נובע בראש ובראשונה מהיות המלח יסוד ראשון במעלה לשימור מוצרי מזון טריים, בפרט בשר. בפירושו לפסוק מויקרא ממשיך הרמב”ן ומתייחס לתכונותיו המנוגדות של המלח בהרחבה. בעקבות רבי בחיי, טוען הרמב”ן שהמלח הוא צירוף של שני יסודות מנוגדים, יסוד מקיים ויסוד מכלה, מים ואש:
“אני סובר שענין המלח מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם יִרוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו ולא תזריע ולא תצמיח, והנה הברית כלולה מכל המידות והמים והאש באים בה…
ממלכת השֵם, כַּמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית.”
המלח מסמל את הברית כי בברית מתקיימים בכפיפה אחת יסודות מנוגדים – הדין והחסד, על פי רבינו בחיי, או קיום וכליה על-פי הרמב”ן.
על מנת להעמיק ולהבין את הצירוף החידתי של מלח וברית נתבונן גם בצירוף אחר של מלח בביטוי מוכר השגור על לשוננו: ‘מלח הארץ’, שמקורו במתי (ה’ 5-13, ומופיע גם במרקוס ולוקס) בברית החדשה:
“אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים… אשרי העניים כי-הם ירשו-ארץ…
אשרי בעלי הרחמים כי הם ירחמו… כי כן רדפו את-הנביאים אשר היו לפניכם.
אתם מלח הארץ ואם המלח יפוג טעמו, במה-ימלח?
תפל לא יצלח לכל כי אם יזורה החוצה והיה למרמס רגל.”
לטענת מתי בדרשה זו העניים, עניי הרוח, הענווים, הם היסוד החשוב, המשמעותי, בחברה, שמעניק לה את הטעם להמשך קיומה. בלעדי אותם המהווים ‘מלח הארץ’ הקיום על הארץ יהיה תפל וחסר תכלית.
המלח הוא אם כן היסוד השפל, הפשוט, הראשוני, שבלעדיו אי אפשר.
אז מה מלמד אותנו המלח על הברית?
המלח, כאמור, הוא יסוד משמר בהקשר של קורבנות ובשר. מלח גם מוסיף טעם, בלעדיו האוכל תפל ואינו ראוי למאכל, בלשונו של אבן עזרא: “שלא תקריב תפל ולא יאכֵל, כי הוא דרך בזיון”. מלח, מאידך, גם סופח מים בכמות גדולה יחסית, כך שאפשר להשתמש בו לשמירה על משהו יבש מפני לחות.
מעבר לכך למלח תכונה מיוחדת: להמיס עצמו במה שהוא בא איתו במגע, להתרכב בקלות עם חומרים אחרים. לתת את עצמו, את טעמו, למרות שהוא נמס לתוך הדבר שאיתו בא במגע. דבר נוסף מיוחד למלח, שלמדתי ממורִי הרב שלמה פוקס, הוא שכאשר ניתן המלח בתבשיל או בארץ אין עוד אפשרות להוציאו. כך אפשר לראות בצירוף ‘מלח הארץ’ ביטוי לשורשיות וקשר עם הארץ, ומכאן אפשר להציב את הצירוף ‘ברית מלח’ כביטוי לחיבור בלתי הפיך, שאי אפשר לחזור ולהפרידו למרכיביו המקוריים.
עוד אפשר לומר על המלח שבמידה הנכונה ובשימוש הנכון הוא חומר מחטא ומרפא. תוספת של מלח מונעת מן הבשר החי לתסוס ולהירקב וגם מעלה ארוכה לפצעים ומונעת סכנת זיהום.
מה מוסיפה, אם כן, הדרישה למלח לעניין הקורבנות?
מהבדיקה של מאפייני המלח נראהשהמלח הוא לא חלק מגוף הקורבן, אלא תוספת שמעניקה לפעולת הבאת הקורבן את המימד של ה’איך’.
הבאת הקורבן, בפרט קורבן המנחה, שהוא קורבן וולונטרי, דורשת זהירות מופלגת. מי שמביא את הקורבן עלול לטעות ולחשוב שהוא מביא משלו, שהוא בטוּבו חולק משלו עם אלוהים ועם הכהן. בעצם הבאת הקורבן עצמה ישנה סכנה, ישנו פוטנציאל של צדקנות, של התחסדות, של יומרה ושחצנות.
המלח, אם כן, הוא ביטוי גבישי, מדויק, למחוָוה הדרושה בהבאת קורבן המנחה והקורבנות בכלל: הכרת תודה, פתחון לב, דיוק ופשטוּת.
אם לחזור לסיפור האהבה המלוחה שבו פתחתנו, כאשר הבת הצעירה אומרת לאביה שהיא אוהבת אותו ‘כמו מלח’ היא אומרת משהו לא על גודל אהבתה אלא על אופן האהבה: אהבה שיש בה רצון ונכונות אמיתית למחוייבות שעומדת במבחן הזמן.
במציאות שבה התפילה וקריאת התורה משמשת בו כתחליף או כזכר להבאת הקורבן כדאי לזכור שגם מוצא שפתינו דורש אותה מידה של התכוונות ודיוק וזהירות, אם מצד מי שמגיש את קורבנו, את מנחתו, ואם מן הצד הכוהני, המכהן. בעיני טמונה בפעולה זו אותה סכנה. נדרשת כאן אותה מידה של דיוק. מתבקשת אותה פעולת המלחה.
זריית המלח נועדה למנוע את ‘השחתת הנפש’ של המקריב ושל הכהן גם יחד. הכהן הזורה את המלח על הקורבן מוזמן באותו מחווה גם לפזר לרוח את החשיבות העצמית שלו ולהעביר את נקודת הכובד של המחווה מן הקורבן אל הבקשה, התחינה, לקירבה. הכהן מוזמן להיות מדויק ומגובש בפעולתו ובו בעת גם שקוף, כמו גביש המלח, כמו מי הים המלוחים לתוכם נמס המלח והופך לבלתי נראה. אולי כאן גם היה המקום להזכיר את הים, שכל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא (בחשיבות עצמית), על הדמעה כגורם ממליח, מטהר ומחטא וגם על חג פורים שחלף כחג ה”ממולח” בלוח השנה היהודי: החג הדורש מאיתנו לנפץ את מעטה הלמדנות וההתחסדות והרצינות ולגלות את הלִבָּה האדומה, הרותחת, של רגשות ויצרים המבעבעת בעומקם.
העמידה בתפילה כמו העמידה מול המזבח דורשת מאיתנו להתקרב למקום שבתוכו או למענו אנו מוכנים, כמו מלח, להתערבב, להיסתר, להינמס, להיזרות.