דברים לפרשת פְּקוּדֵי

המשכן, אומן לא ידוע

פרשת פקודי, האחרונה בפרשות ספר שמות, מסמנת את השלמת מלאכת המשכן, שנמשכה לאורך חמש פרשות עמוסות ברשימה ארוכה של חומרים, אביזרים וכלים. סוף סוף מתחברים יחד האדנים, הבריחים, הקרסים, הווים, היריעות, המסכים וכלי הקודש השונים להרכיב יחד את האוהל שבו ובאמצעותו תשרה השכינה על המחנה. בניית האוהל והקמתו הם המפעל הקהילתי השני של דור יוצאי מצרים – הראשון הוא העגל שנשרף ונטחן עד דק – ללמדנו שכוחה של קהילה יכול להפנות את המאמץ המשותף לבניית חלל של התוועדות וקדושה, או ‘מקשה אחת’ של עבודת אלילים. על ההבדל הדק שבין השניים פוסע חלק זה של ספר שמות, שמסתיים ברגעי הקדושה שבו ממלא ענן הכבוד את חלל המשכן.בבת עין, ראש חודש אדר ב’ תשס”ח

ספר שמות, שנפתח בשעבוד בני ישראל במצרים, נחתם בסיומו של פרוייקט קהילתי משותף, המבוסס על רוח התנדבות ונכונות לתרום למען הכלל: המשכן. בפתיחת הספר בני ישראל עובדים את המצרים “בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים“[1] וכאן, בסיום הספר, עובדים האומנים ו”חֲכְמי הלֵב”, בראשותו של בצלאל בן אוּרי בעץ, בנחושת, בזהב ובכסף, במשי ובפשתן ובעורות מעובדים על מנת להקים מבנה של רוּח, של קדוּשה, של מפגש.

שם נועדה העבודה להנציח את מלכי מצרים בהקמת מבני אבן מפוארים, וכאן היא נועדה לגדור את החלל שבו תפקוד את המחנה נוכחות האל, מלך מלכי המלכים.

ספר שמות פותח בעידן של התנכרות והסתר. כפי שמציינת נחמה לייבוביץ’[2], עד להופעתו של משה בתחילת הספר אין זכר לנוכחותו של האל, והעדר זה בולט במיוחד לאור הדגש על אזכור שמות בני ישראל למטיהם, מייד בפתיחת הספר. עם זאת, בסיומו של ספר שמות נוכחותו של האל ממלאת לחלוטין את המשכן, עד כדי כך שאינה מאפשרת לאף אחד, אפילו לא למשה, להיכנס פנימה:

 וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

 וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

(שמות מ’ 34-35)

שם, בפרקי שמות הראשונים, גרמה העבודה הקשה לבני ישראל לקוצר רוּח, לפירוד ולחוסר יכולת לראות מעבר לדלת האמות שלהם, ואילו כאן העבודה, מלאכת המשכן, הופכת למאמץ קהילתי שמאפשר לכל אחד מן העם להפוך שותף, להרגיש חלק מן הקהילה, כאשר במקום “קֹּצֶר רוּחַ“[3] מפעמת בהם “רוּחַ אֱלֹהִים“[4] שבה התברך בצלאל, עם האחרים העושים במלאכה. 

את מקום הניתוק, הניכור והכפייה בעבודה ההיא תופסים רוח ההתנדבות וההתלהבות שבעשייה למען הכלל:

 וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים (שמות לו’ 2-4).

 רק בשנים מעוברות זוכה פרשת פְּקוּדֵי להיקרא בנפרד מפרשת ‘ויקהל’ הקודמת לה, ולכן זו הזדמנות להתעכב על משמעויות שונות העולות מן השימוש במילה ‘פְּקוּדֵי‘ בפסוק הפותח את הפרשה:

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לח’ 21)

 בשרש ‘פקד’ נשזרים שדות משמעות שונים, במבט ראשון אף מנוגדים.

במישור הפשט  ‘אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן’ היא הכותרת לרשימת חומרים העומדים לרשות העושים במלאכה עם תחילת מלאכת בניית המשכן. לצורך המלאכה הפקיד כל אדם מישראל בידי הכהנים תרומה למלאכת המשכן, “כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”[5]. לצד אלה כולל הפיקדון גם תשלום מס אחיד בגובה מחצית השקל לאדם לטובת עבודת הקודש, תשלום קצוב הנגבה על-פי צו מפורש, על-פי פקודה: “כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'”. תשלום זה נחשב ככופר אותו משלם כל אדם, במהלך מפקד כולל הנערך ערב תחילת עבודת המשכן.

בני ישראל הם הפקודים העומדים יחד במפקד שבמהלכו הם מפקידים בידי העושים במלאכה את מיטב כספם ויהבם, על מנת שאלה יעשו עבורם, עבור הקהילה כולה, את עבודת הקודש.

מלאכת המשכן מתחילה, אם כן, לא בתוכנית האלוהית ממעל ולא בכשרונם של האומנים המומחים מתחת, אלא במעגל הקהילתי הסובב את המשכן. היא מתחילה מהמעגל החיצוני, הנותן, המתאסף סביב מטרה משותפת. מלאכת המשכן מתחילה בהתקהלות של הקהילה המבקשת ליצור בקירבה מרחב או מרווח של קדושה ושל חיבור עִם הנשגב. הקהילה הסובבת את המשכן, הקהילה המִתפקדת, המתחייבת, המתגייסת לתרום ולהירתם למלאכת המשכן, הקהילה התורמת מנִדבת ליבה, הקהילה המתאגדת יחד להבטיח את מלאכת הקודש, היא שמשרה על המשכן את רוּח הקדוּשה, השיתוף, המפגש, והמשכן הנבנה מרוח זו הופך לכלי האוצֵר את רוח הקהילה.

הקהילה היא המעגל החיצוני המאפשר את הקמת המשכן.

במעגל הפנימי ביותר של המשכן שמורים לוּחות הברית, לוחות העדוּת, המעידים על קיומו של מעמד הר סיני. שם, בקודש הקודשים, מול הכפורת המחפה על הארון שבתוכו הלוחות, מתרחש המפגש המופלא בין משה לאלוהים. בחיינו שלנו המעגל הפנימי הזה הוא המעגל שבין אדם לבין עצמו, בין אדם ורחשי ליבו, בין אדם ותפילותיו.  המעגל הקהילתי, המניין, פועל על מנת לאפשר או ליצור או להבטיח, להנכיח, את החלל הפנימי, האינטימי, שבו קורה המפגש בין אדם לפנימיותו הצרוּפה, לאלוהיו.

לוחות הברית הם ליבו המפעֵם של המשכן, הם לב ליבה של הברית ושל השותפות בין העם לאלוהיו. גם הם נמסרו במחווה של אֵמון ושל רוחב לב ונתינה. הלוחות הללו הם מתנה או פִיקדון אותו מפקיד האל בידי העם, מתוך תקווה עמוקה שיתאמצו להבין, ללמוד ולפענח את המשמעויות החבויות בתוכם ומתוך תקווה שידעו לשמור ולקיים וגם להעביר הלאה את רוּח הכתוב בהם.

 המשכן המוצב בלב המחנה משקף את האפשרות ליצור חלל פנימי של קדושה והתוָועדוּת

איור מימי הביניים לצד ציור קיר מדורה אירופוס מתארים את המשכן ניצב בלב מחנה ישראל