 המערה הכחולה, ישראל, 2010 |
סמיכות הפרשיות של המשכן והשבת מולידה פסיקה הלכתית עניפה בדבר המלאכות האסורות בשבת, הנגזרות ממלאכת המשכן. לצד הלימוד ההלכתי מציעה השכנות של השבת והמשכן גם הבנה של המשכן כהמשך אנושי למעשה הבריאה האלוהי (ישעיהו לייבוביץ’) או תפיסה של השבת כבנייה (ארעית) של היכל בזמן, במקום בנייתו במקום (אברהם השל). בבת עין, תשס”ה |
אחרי ששיבר את הלוחות הראשונים, עלה משה שנית אל ההר עם לוחות אבן שפסל הוא בעצמו ושם כתב שוב את דברי הברית. אחרי ההתוועדות החוזרת הזו עם אלוהים כינס משה את העם (הנותר, אחרי ההרג כתוצאה מחטא העגל) והזכיר להם את מצוות השבת. מיד אחר-כך חזר שוב לרשימות החומרים והתרומות הדרושות למלאכת המשכן, התרומות המסמנת את תחילתו של שלב הביצוע, והמפרשים אכן תהו על כך. בלשונו של אברבנל (כפי שהוא מופיע בספרה של נחמה ליבוביץ’):
“למה התחיל במצוות השבת…, וכבר באה המצווה הזו במן ובסיני ובעשרת הדיברות ועל מעשה המשכן, ומה צורך להזכירה כאן פעם אחרת?”
ותהייה נוספת: “והנה ב’כי תשא’ נזכרה אחרי המשכן וכאן בתחילתו!”
בנקודה זו מתפצלים המפרשים לשתי קבוצות. אלה המבקשים לראות את הסמיכות כרמז הלכתי-מעשי לאופייה של השבת ואלה שמבקשים לגלות בקשר בין השבת למשכן עניין עקרוני, הזורה אור על הרעיון של השבת.
המפרשים ההלכתיים מבקשים להסיק מן הקרבה הזו מסקנות על שמירת השבת ובפרט על המלאכות האסורות בשבת:
“הלכות שבת… כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות הרבה” (משנה מסכת חגיגה) פרשות אלה של ספר שמות הן חוט השערה מהן לומדים ומסיקים החכמים על שלושים ותשע ‘אבות המלאכה’ האסורות בשבת שנעות סביב הציר של ‘יצירה’. כל מה שמביא, מתוך כוונה להביא, ליצירה של דבר חדש הוא מלאכה האסורה בשבת.
עד כאן המסקנה המעשית, ההלכתית.
אבל מעבר לצד ההלכתי: מה מוסיפה לנו סמיכות הפרשות של משכן ושבת להבנת הרעיון של שבת?
ישעיהו ליבוביץ’ בדברים לפרשות השבוע מציין את הקשר בין מלאכת המשכן למעשה בראשית. בעוד מעשה בראשית נמסר בתמציתיות מלאכת המשכן הנעשית כולה בחומרים שהביאו בני אדם ובידי בני אדם נמסרת בפרטי פרטים. יש כאן אמירה חשובה ביותר, מסיק ליבוביץ’, ששמה את עיקר תשומת הלב על עבודת האלוהים של האדם בעולם ופחות על מעשי אלוהים ביחס לעולם. השבת בהקשר של מלאכת המשכן היא תזכורת. תזכורת לכך שכל העשייה האנושית מקורה בהשראה האלוהית כפי שהיא באה לידי ביטוי בבריאת העולם.
אברהם השל, בדבריו המוכרים על קדושת הזמן (“השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו”), מתבסס גם הוא על הקשר בין מלאכת המשכן למעשה בראשית. השבת, אומר השל, היא גולת הכותרת של מעשה הבריאה והיא מקדשת את הזמן. עיקרה הוא קדושת היום ולא המקום. המשכן, טוען השל, הוא מקום קדוש שניתן לבני ישראל מכיוון שלא עמדו בניסיון של האמונה בביטוי הצרוף שלה, וביקשו משהו מוחשי (ומכאן חטא העגל). לכן אלוהים נאלץ לתת להם את המשכן.
התפיסה שמציע השל, של קדושת הזמן, היא מהפכנית, מלהיבה, מעוררת מחשבה. ובכל זאת בעניין המשכן אני חולקת על השל. את תבנית המשכן מראה אלוהים למשה בעלותו אל ההר בפעם הראשונה. המשכן קשור קשר עז בלוחות. המשכן הוא יצירת אנוש שמטרתה להכיל ולשמור את הלוחות, או בעצם להזכיר ולהמחיש את הברית. להיות בגדר עדוּת. המשכן איננו מעיד על ירידה בקודש. הוא עדות קיימת לברית, להתגלות, למעמד הר סיני, ללוחות.
הכללים לשמירת השבת, כמו פרטי עבודת המשכן, מיועדים לגדֵר ולסמן מרחב (בזמן ובמקום) של התוודעות עם האלוהי. ההתוודעות היא הגרעין, המוקד, המטרה, של מלאכת המשכן לפרטיה. גם השבת וגם המשכן בנויים על מנת לשמור על חלל פנימי פנוי. השבת מפנה את החלל הזה דרך הרעיון של הפסקה, מנוחה, אי יצירה ואי עשייה. המשכן מפנה את החלל הזה דרך מבנה מורכב ומתוחכם (כמו של בובת מטרשנקה רוסית) של חלל בתוך חלל כאשר כל הכיסויים, העורות, הפרוכות, הפרגודים, הכלים ולבסוף הארון בנויים כדי להכיל את החלל המוגדר מאוד של מקום ההתוועדות עם האלוהים: מול הארון, בין שני הכרובים הניצבים על הכפורת. החלל הזה הוא מקודש כאשר יש מסביבו את כל הגדרות והכלים כפי שהופיעו בתבנית המשכן. הוא חלל נייד, כיוון שהאוהל עצמו הוא נייד, והוא נוצר בכל פעם מחדש כאשר מרכיבים את היריעות והמוטות ומחברים את הקרסים ותולים את הפרוכות במקומות המיועדים להם. צודק לכן השל, שאין כאן מקום במובן של “הר או מעיין, עץ או גיא” וגם לא מבנה קדוש כשלעצמו. אלא תבנית, מבנה, שנועד להגדיר מקום התוועדות, חלל שבו מתרחש הדו-שיח עם האלוהים.
גישה זו מזמנת לנו שאלות הנוגעות בנו כאן ועכשיו: מתי ובאיזה מקומות אנחנו יוצרים את הדו-שיח עם האלוהים בחיינו?
האם יש זמן ומקום ‘קדושים’ בחיינו? איך מכניסים את הקדוּשה פנימה, לבתינו, לחיינו?
אבל אז מתעוררת השאלה המעניינת – איך נכנס הקב”ה לחלל שבין שני הכרובים בקודש הקודשים, איך הצטמצמה נוכחותו של האל לחלל כה צר?
החכמים התלבטו גם הם בשאלה זו ועל כך מביא ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי את משל המערה (מדרש תנחומא):
משל למערה שהיא נתונה על שפת הים,
געש הים, נתמלאת המערה, והים לא חסר כלום.
כך הקב”ה, יתברך זכרו, אע”פ שכתוב “וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן” (שמות מ’ 34)
אע”פ כן: “הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (תהלים קמח’ 13)
בניסיון להסביר איך מצטמצמת נוכחותו של האלוהים לחלל שבין הכרובים במשכן, מציע רבי לוי את משל המערה על שפת הים, הגודש העצום של הים נכנס אמנם למערה, אך דבר אינו נגרע ממרחביו של הים.