לכל איש יש שֵם – קריאה בפרשת שמות

משה והסנה, הגדת סרייבו, 1314

הירידה מצריימה שהתחילה במפגש דרמתי של אב זקן עם בנו האהוב האובד, מסתיימת בשעבוד ובאובדן דרך – הזיכרון המשותף של האבות והאל האחד נעשה רחוק ומעורפל. המפגש של משה, רועה צאן נווד שברח למדבר מעונשו של פרעה, עם האלוהים לצד הסנה הבוער מסמן את ראשיתו של המסע חזרה הביתה – עבור משה, אלוהים ובני ישראל. באווירה של קוצר רוח, עבודה קשה ושכחה דולה משה את הזיכרון המשותף של האבות והנוכחות האלוהית ומעז לקרוא לדברים בשמם.  בבת עין, טבת תשס”ט, ינואר 2009

מדרש תנחומא, עליו בססה זלדה [1] את שירה המוכר, מונה שלושה שמות לאדם:

“אתה מוצא שלושה שמות שנקראו לו לאדם

אחד מה שקוראים לו אביו ואמו

ואחד מה שקוראים לו בני אדם

ואחד מה שקונה הוא לעצמו.

טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו.”  מדרש תנחומא, פרשת ‘ויקהל’, א’

 ספר שמות פותח בשמות, ובמפתיע מתחיל דווקא בוו החיבור:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (שמות א’ א’).

זאת על מנת ללמדנו על הקשר בין ספר שמות לבראשית, הקודם לו. אין כאן סיפור חדש, אלא המשך, השתלשלות של אותו סיפור.

אמנם, ספר שמות מסמן את סיומה של ‘תקופת האבות’ והמעבר ממציאות משפחתית אינטימית למציאות של ‘בני ישראל’ שיהפכו במהרה ל’עַם’. נדמה כי ההבטחות האלוהיות לאברהם (“כחול אשר על שפת הים” ו”ככוכבים בשמים”) מתגשמות, אך מסתבר עד מהרה, שבדומה לנפתולי חייהם של האבות, כך גם הדרך להיות לעֵם היא דרך ארוכה ונפתלת.

בדרך להיות לעֵם יש בפרשת שמות, כאמור, עיסוק לא מועט בשמות.

אם לרגע נזכיר את פתיחת בראשית, גם שַם יוחסה לנושא השמות חשיבות רבה.

בסיפור הבריאה השני, בראשית פרק ב’, מייד עם היווצרותו של האדם, הוא נקרא לתת לכל אשר נברא בעולם שמות. ויותר מזה, אלוהים עצמו עומד מן הצד ומתבונן לראות: מה השמות שיתן האדם ליצירי כפיו?

וַיִּצֶר ה’ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב’ יט’-כ’)

 תפקידו של האדם בעולם, אם כך, הוא לקרוא בשֵם. אם תרצו, כאן מתגלמת התכונה הייחודית של האדם, יכולת הדיבור, אותה אפשר למצות ביכולת לקרוא לדברים בשם, לקרוא לדברים בשמם. נראה שיש משמעות למתן שמות לדברים: קריאה בשֵם היא לא רק תיוג לצורך הצבעה על דבר זה או אחר, אלא גם נוגעת ומגדירה את מהותו, את ייחודו ובידולו משאר הדברים הסובבים אותו.

 ספר שמות מתחיל עם רשימת השמות של בני ישראל היורדים מצריימה. אם נהפוך את הדף לאחור נראה שספר בראשית הסתיים באותה רשימה ממש. ולמרות החסכנות המוכרת של הסופר המקראי, בפתיחתו של פרק חדש, עידן חדש בגורלם של בני ישראל, הוא חוזר ומונה את השמות, כאילו מנסה לחזור ולשחזר את הפנים, הפנים של בני יעקב, ישראל, היורדים עמו מצריימה. כעבור פסוקים בודדים, אנו מגלים מדוע חשובים הפנים, השמות: כי בפתח ספר שמות בני ישראל – צאצאיהם של בני יעקב שירדו מצריימה – הם מטושטשֵי פנים ומעורפלֵי זהות. על כך כותבת נחמה לייבוביץ’, פרשנית המקרא החשובה, בלשון פיוטית לא אופיינית:

תמונת ישראל בפרק זה [פרק א’] תמונה קודרת של המון אפור, ללא תואר אופיו ופרצופו, ללא דמויות אינדיבידואליות בו, ללא אישיות מתבלטת – המון סובל ומדוכא ללא גיבורים.

ורק בפרק הבא, פרק ב’, נתחיל לגלות בתוך הפנים המטושטשות של ההמון, אנשים בודדים, משפחה אחת, אב, אם, בת. ולמשפחה הזו נולד ילד. הוא נקרא בתחילה הבן, הילד, הנער. רק בפסוק י’ ניתן לו שמו, משה.

מכאן ואילך, ממשיכה לייבוביץ’, בכל הפרק [ואפשר לומר בכל ספרי התורה הבאים] – משה עומד במרכזו. לאט-לאט נמוג הערפל – מתבהרת התמונה.

(ליבוביץ’, עיונים בספר שמות, עמ’ 20).

מדרש שמו של משה: ‘כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ’ מזכיר לנו נשכחות: יוסף החי במצרים כאיש מצרי, קורא לבנו הבכור מנשה:

“כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי” (בראשית מא’ נא’)

 ‘נַשַּׁנִי’ במובן של נשה, שכח (כמו בביטוי: ‘תהום הנשייה’), כלומר: השכיח אלוהים ממני את סִבלי ואת משפחתי.

מעשה הצלתו הפלאי של משה מבשר, אם כך, משייה מחדש של הזהות האבודה, הנשכחת, של בני ישראל ושליחותו מציינת את הרגע שבו חוזר הזיכרון הקולקטיבי לבני ישראל הנאנקים תחת משא העבדות . ואכן, אחת השאלות הראשונות אותן מפנה משה לאלוהים, כבר במעמד הסנה, נוגעת בזהות לא רק של העם אלא של אלוהים:

וְאָמְרוּ לִי במַה שְּׁמוֹ – מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? (שמות ג’ יג)

 בתשובה מצייד אותו אלוהים בצידה מיוחדת לדרך- ידיעת שמו:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:  ויֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שם יד-טו)

השם האלוהי שמוסר האל למשה מורכב משילוב של עבר, הווה ועתיד:

‘אֶהְיֶה‘ – מסמן את הנוכחות בהווה, ואת ההצלה לעתיד

ו‘אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם‘ – מציין את הזיכרון והקשר לשושלת האבות

 הפעולה שמסמלת אולי יותר מכל את הקשר של משה להמשכיות, לזהות ולזיכרון הקולקטיבי של בני ישראל הוא הדבר האחרון, כנראה, שיעשה לפני יציאת מצרים: למצוא ולהביא את הארון שבו הוטמנו עצמותיו של יוסף במצרים.

על-פי המדרש, ארונו של יוסף נמשה מן הנהר, שם הטביעו אותו המצרים בארון של עופרת, על מנת לא לאפשר לבני ישראל למצוא אותו ובכך למנוע את יציאתם ממצרים (בשל הבטחת האחים ליוסף על ערש מותו שיעלו את עצמותיו לארץ כנען, הבטחה החותמת את ספר בראשית). באופן סמלי: הזיכרון של ההבטחה, הזיכרון של שושלת האבות, שמסמל אותה יוסף (דווקא יוסף, שניסה כל-כך לשכוח!), נזרק לתהום השכחה, הנשייה. משה הוא זה שדולה את הארון ומעורר את הזיכרון, שחוזר ורוקם את החוטים הקושרים בין בני ישראל לאבותיהם, הוא שקורא לדברים בשמם ומעניק להם משמעות מחודשת, ובזכות חידוש הקשר של בני ישראל עם זיכרון וזהות, יהיה בהם שאר הרוח ותעצומות הנפש הדרושים כדי לצאת ממצרים ואחר-כך גם לקבל את התורה.