פרשת ‘כי תשא’ מספרת על מעשה העגל ושבירת הלוחות. למרות שמשה לא הצטווה על שבירתם, משה לא נענש על מעשהו, ומכך מסיקים חכמי התלמוד שאלוהים הסכים עם משה, שלא היה מנוס משבירת הלוחות. פסילת הלוחות השניים מלמדת אותנו שיעור חשוב באפשרות למחילה ומתן הזדמנות שנייה, והעדות לכך היא שבארון הברית, על-פי אותם חכמים, היו שברי לוחות ולוחות גם יחד. בבת עין, אדר א’ תשע”א |
אחד הרגעים הנוגעים ללב בפרשת כי תשא הוא הרגע שבו משה, שרק לפני רגעים סְפורים שיבר את הלוחות בזעמו, מתפלל ומבקש עבור העם שאלוהים מבקש לכלות בו את זעמו. ושם נאמר:
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה (שמות לב’ יא’)
“וַיְחַל” הוא ביטוי יחידאי במקרא. המתרגמים תרגמוהו משרש ‘התחלחל’ כלומר, נרעד מתוך תפילה (או שמא מכעס?).
הפרשן הספרדי אִבן עזרא קושר בין משה המייחל אל חנה המתפללת בשילה, דרך המילה ‘פנים’:
‘וַיְחַל מֹשֶׁה’- זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם, כי אם על פנים, כמו “יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב” (משלי יט, ו). ולפי דעתי, כמו: “וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד” (שמואל א’ א, יח – שנאמר על חנה). אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק לב
בהמשך לאבן עזרא אני מבקשת לקשור את ‘ וַיְחַל‘ לייחול (בקשה, תחינה), להתחלה ולמחילה.
מתן תורה הוא מעמד אימתני, המאיים לשנות את חייהם של בני ישראל באופן בלתי הפיך. יש כאן התחלה חדשה, התחלה שמביאה איתה קשר ומחוייבות שהשלכותיהם מרחיקות לכת וקשה לצפותן. העם מהסס לעשות את הצעד הזה, והעגל מסמן את הנסיגה למשהו ידוע יותר (כנראה מן הפולחן המצרי).
אני רוצה להציע, בהשראת המעשה של משה, שיש כאן התחלה שקשורה במחילה. לא התחלה כזאת של פתיחת דף חדש ונקי לחלוטין, לא מחיקה טוטלית של מה שהיה עד כה, אלא מהלך של מחילה, כלומר, התבוננות על מה שהיה עד כה במבט שונה, מפויס, ומתוך כך צעידה אל החדש.
כן, יש כאן שבר, יש שבירה. את המהלך של הורדת הלוחות ושבירתם קשה לראות כרצף, ועוצמת המעשה, וכמוה השימוש בצורת הפועל ‘וַיְשַׁבֵּר ‘, מעידה על שינוי ממעלה שנייה. אבל השבירה איננה מוחקת לחלוטין את המציאות הקודמת אלא יוצרת מציאות חדשה, מורכבת יותר. מציאות של שבר השרוי בחיפוש תמידי אחר תיקון ותקנה.
לעניין זה חשוב לציין שבארון הברית שנצטוו בני ישראל לבנות על מנת לשאת בתוכם את הלוחות הונחו גם שברי הלוחות[1], ללמדנו שהשבירה הפכה להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מן הברית, ויש בה כדי לעצב את האופן שבו תרַאה המסורת הישראלית מכאן ואילך: כאשר השאיפה, הכמיהה, הייחול לשלמות ולשלום היא אולי המרכיב המהותי ביותר העומד בשורשה.
הפרשנות החסידית לשבירת הלוחות מדגישה ביתר שאת מן הפרשנים המסורתיים את נושא השבר והכמיהה לתיקון. ר’ שמחה הכהן מדוִינסק כותב שלא היה מנוס מלשבֵּר את הלוחות על מנת שלא יהפכו בטעות לעגל הזהב, כלומר למושא התפילה, או ‘מטרת האמונה’ בלשונו. היה צורך לשבר את הלוחות על מנת להותיר לנצח את החתירה הבלתי נלאית אל הקדוּשה, אל השלמוּת.
וזהו “ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות”, ראה כי גדול טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל… רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי, הבין טעותן “ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות”. רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל, בלעדֵי [=מלבד] מציאות הבורא יתברך שמו, ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה’ ותורתו הטהורה…
ולכך טעו בעגל וב[שבירת ה]לוחות: הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב”ה יישר כוחך ששברת (שבת פז’) …וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד’ עב’) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו, הוא בכבודו עשאן (רש”י) המה שבורים, ולוחות שפַּסָל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו וזכרו. ר’ שמחה הכהן מדוינסק בפירוש ה”מֶשך חכמה”
כיתוב לתמונה: פולחן עגל הזהב מחזיר את בני ישראל למציאות מוכרת שלפני נקודת המפנה של מתן תורה