 אבני החושן (‘עידן האבן’)* |
בבגדי הכהונה המפורטים בפרשה מתגלה עיקרון דומה לזה של המשכן: היקר והנדיר נמצא בחוץ, גלוי לכל עין, והפשוט מוצנע בפנים, מתחת לגלימת הפאר. מטרת בגדי הכהונה להזכיר לאדם הפשוט המתבונן בהם את פוטנציאל הפאר והקדושה המסתתר בו, כאשר הבגד התחתון מזכיר לכהן הגדול את היותו ככל האדם. בגדי הכהונה מכפרים עבור חטאיהם של ישראל דווקא על דרך התזכורת – כאשר כל מרכיב לבוש מקביל לתחום אחר של חטאים. כמו בפורים, הבא עלינו לטובה, דווקא הכיסוי, המסכה והתחפושות מאפשרים לחשוף את העמדת הפנים, את הגיחוך המסתתר מאחורי המסווה הרציני והמכובד שאנו מבקשים לעטות על עצמנו בחיי היום-יום. אדר תשע”ד, ראש העין |
פרשת ‘תצווה’ ממשיכה את רצף התיאורים של תוכנית המשכן, ומתמקדת בתיאור פריטי הלבוש של הכוהנים, המשרתים בקודש.
בעוד שלגבי המשכן העיקרון היסודי הוא, בלשונו של אנטואן דה סנט-אקזופרי בספרו האל-מותי ‘הנסיך הקטן’ ש- “הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”[2], בנושא בִּגדי הכהונה נראה שבא לידי ביטוי העיקרון ההפוך דווקא: החומרים היקרים, הנדירים והייחודיים יותר, הזהב והאבנים הטובות, נמצאים במקומות בולטים ונראים לעין (על חזהו של הכהן הגדול, על כתפיו ועל ראשו) ואילו המרכיב השגרתי ביותר – מכנסי הבד הפשוטים – מוצנעים מעַיִן תחת הגלימה המפוארת.
מה מלמדנו ההיפוך?
אם במקרה של המשכן למדנו שהכיסויים, המחיצות והפרגודים מכסים או מחפים, אולי אפילו מסננים, את קרינת הקדוּשה הטמונה בלוחות, מה הדין לגבי בגדי הכהונה? מה הם מכסים, או אולי – מה הם מבקשים לחשוף?
ובכלל – מה המשמעות של בגדי הכהונה?
הרמב”ן (בפירושו לשמות כח’ לה) קובע:
“בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם”.
במילים אחרות, הקביעה המצערת, אולי אפילו מקוממת – “הבגד עושה את האדם”.
האמנם? האמנם הכהונה טמונה כולה בבגד?
נדמה שהורגלנו להאמין בהיפוכו של דבר: הבגדים הם אשליה, הסתרה, כיסוי, אחיזת עיניים, מראית עין.
תפיסה זו משתקפת בלשון העברית, כאשר ה’בגד’ הוא מקור לבגידה והמעיל למעילה.
כך גם הבד קשור לבְּדָיָה ובדיון ו’מעשה בַּדים’ .
אך אל לנו להסתפק בפשט פירושו של הרמב”ן, כי הרמב”ן אומר את הדברים בהמשך למהלך מחשבתי שמציע רבי עיניני בר ששון (בבלי מסכת זבחים דף פח עמוד ב):
“ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה?
“לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין.”
על פי הצעה זו, בגדי הקודש של הכהן מגלמים בתוכם פוטנציאל, הזמנה, אפשרות לכפרה, ‘כפרה’ במובן של כיסוי או חיפוי, כמו הכפורת של ארון הברית, המכסה על ארון העץ. הכוונה איננה להסתרה שמטרתה אחיזת עיניים אלא חיפוי וגיבוי שנותן הכהן בפאר בגדיו לאדם הפשוט המתבונן בו, פאר והידור המאפשרים לאדם הפשוט לגלות את פוטנציאל הקדוּשה והפאר שבו ולפעול להעצמתם.
הכהן העטור בבגדי הכהונה משקף לבני ישראל את הרעיון שכל אחד ואחד מהם מוקף בשמירה ובהגנה, ומעורר בהם את היכולת לבחון את עצמם ולגלות בתוכם את האפשרות לחיות את חייהם מתוך קירבה ומתוך מודעות לקדוּשה.
אמנם, התנאי למהלך הזה הוא שהכהנים יִגשו לשרת בקודש מתוך צלילות דעת ושקיפות מצפוּן, ובכך יאפשרו לכל הרואה אותם להתבונן בהם כבמראָה, על מנת לראות את עצמו לעומק – את נקודות הזכות וגם את נקודות החולשה – אותן הוא יכול ואולי אף חייב לתקן.
מכאן הדגש על רחצת הרגליים והידיים של הכהנים לפני גִשתם לשרת, אולי כמעשה סמלי של השלכת גבהוּת הלב וגניבת הדעת.
מכאן גם הדגש על מכנסי הבד של הכהן (שמופיעים כבר בחתימה של עשרת הדיברות!) – ללמדנו שמתחת לפאר הלבוש הכוהני לובש הכהן מכנסי בד פשוטים, במילים אחרות – שמתחת לבגדיו הכהן הוא ככל האדם.
לאור אלה נוכל להבין את פירושו של הרמב”ן לעומקו – כאשר הכהן פושט את בגדיו עליו להתמודד עם חולשותיו ומצוקותיו ממש ככל האדם, בגדי הכהונה אינם מספקים לכהן הגנה אוטומטית מפני חסרונותיו כבן אדם, אולי אף להפך: בגדי הכהונה דורשים ממנו ענווה, דיוק וצלילות, על מנת לאפשר את השיקוף וההשתקפות שמציע תפקידו ככהן המשרת בקודש עבור העדה כולה.
אפשר לומר שדווקא הבגדים מסמלים את הדרישה הגדולה ביותר מן הכהן הגדול: שכאשר יעטה על עצמו את הבגדים המהודרים ירגיש את גודל החובה והאחריות המונחים על כתפיו – תרתי משמע.
בפתיחת פירושו לפרשה זו כותב אבן עזרא:
“מה שנכבד יותר הוא נסתר יותר, כמו הנשמה הנכבדת בגוף האדם.”
בפירושו זה מחזיר אותנו אבן עזרא לאמירה איתה פתחנו: החיפוי שמאפשרים בגדי הכהונה מטרתו לא להרחיק ולהסתיר אלא דווקא לקרב ולגלות, לקרב את האדם למהותו הפנימית, לעצמיותו, לציפור נפשו, שללא מציאותו של הכיסוי ייתכן והיה חושש לחשוף אותה.
התבוננות בוחנת במשחקי הגילוי והכיסוי סביבנו תצביע על מקרים לא מעטים בהם דווקא האפשרות לעטות עלינו מסך, כיסוי ואפילו מסיכה, מאפשר לנו להעז להיות כנים יותר עם עצמנו ולנהוג יותר באומץ.
אחת הדוגמאות לכך מעולם התפילה היא כיסוי העיניים בקריאת שמע.
כיסוי העיניים לא נועד להסתיר ולהטעות אלא להפך – לאפשר לנו להתבונן עמוק יותר, להקשיב לתהודה הפנימית שלנו למילים הנֶהגות, לגעת בגרעין העמוק ביותר של זהותנו.
אני מקווה שאותה הבחנה נכונה גם לגבי גלימת השופט. האדם העוטה על עצמו את גלימת השופט מתחייב בכך לתפקידו לגלות ולחשוף את האמת, ולבחון את החלטתו לאור עקרונות של יושר וצדק.[3]
אפשר בהקשר זה לחשוב גם על מדים בכלל – גלימה לבנה של רופא ואח, מדים של צבא או משטרה, ולתהות: מה קורה לאדם שלובש את המדים? האם המדים עוזרים לו לחוש את מלוא האחריות והמחוייבות שהתפקיד שלקח על עצמו דורש ממנו, או שמא גורמים לו להסתתר מאחוריהם ולצמצם את מחוייבותו באמירה – ‘זה לא מתפקידי’.
כיווּן מחשבה נוסף הוא החולצה הלבנה שאנחנו נוהגים ללבוש בשבת או בחג, שמטרתה לא רק למסור מסר של חגיגיות כלפי חוץ אלא גם לחולל בנו תמורה המעבירה אותנו ממצב תודעה של ‘חולין’ ושל ‘עבודה’ למצב תודעה של מנוחה, של שביתה ושל קדוּשה.
וכך גם הטלית, שבה אנו מתעטפים בתפילה. בפרשת הציצית נרמז שמטרת הציצית היא להזמין אותנו לאופן ראייה שונה, לאפשרות לא ללכת שֶבי אחר מראה העיניים – “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם” (במדבר טו’ לט). ואכן, כאשר אנחנו מתעטפים בטלית ומקיפים את עצמנו בציציות בארבע הפינות, אנחנו מוזמנים להרגיש הגנה ושמירה המאפשרים לנו חשיפה גדולה יותר של צפוּנות הלב, הגיגיו ומשאלותיו.
אמנם אנחנו עדיין באדר א’ אבל המועד הבא בלוח השנה הוא חג פורים, החותם את מעגל החגים בלוח העברי.
אותו משחק של הסתרה וגילוי, כיסוי וחשיפה, מתקיים גם באופיו הקרנבלי של פורים. המסיכה והתחפושת של פורים מסתירות ומסוות את פנינו האמיתיות, השגרתיות, אך בבד בבד הן מעניקות לנו את האומץ לחשוף את הגיחוך והנוקשוּת, את העמדת הפנים והיומרנות שרוחשים סביבנו, שמי כמונו יודעים כמה קשה לנו להודות שמשהו מהם דבק גם בנו.
סיפור המגילה, מגילת אסתר, גורם לנו, אמנם, להודות במציאות של הסתרה ושל הסתר הפנים, אך מאידך גם מעודד אותנו לחקור, לחפש[4] וּלגלות את העיקר המוּסווה מאחורי הכסוּת הנלעגת של סיפור המעשה הבדיוני, ללמדנו כי “מה שנכבד יותר הוא נסתר יותר, כמו הנשמה הנכבדת בגוף האדם”.
*פריט מרכזי בלבוש הכהן הגדול הוא החושן או: חושן משפט, שכל אחד מאבניו מסמלת שבט אחר מבני ישראל
[1] פרפרזה על מסה חשובה של ביאליק משנת 1915, גילוי וכיסוי בלשון, שם הוא מתאר את מלאכת השירה ללוליינות “כמי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על-פני גלידין מתנדנדים וצפים… בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה..”
[2] “L’essentiel est invisible pour les yeux”
[3] אלת הצדק היוונית תמיס, המסמלת את היכולת האנושית לשפוט משפט צדק, מופיעה בפיסול הקלסי כאוחזת מאזניים בידה, כאשר במקרים רבים גם עיניה מכוסות. הפרשנות המקובלת לכיסוי העיניים היא שעל מנת לקיים משפט צדק נדרש השופט להתעלם משיקולים זרים ומרחמים, אבל ייתכן שיש כאן רמז לכך שכיסוי העיניים מאפשר לשופט לראות פנימה, לתוך עצמו, בלי ללכת שולל אחר מראה העיניים שבחוץ.
[4] תודה לנגה מליניאק שהסבה את תשומת ליבי לקשר בין ‘תחפושת’ לבין ‘חיפוש’.