 חציית ים סוף, דוּרָה אירופוס, מאה 3 לספירה |
פרשת ‘בשלח’ מתארת את שיאה של יציאת מצרים – רדיפת המצרים, העמידה על שפת הים הסוער ואז, בהינף מטהו של משה, בקיעת הים לשניים, חצייתו והמלכודת אליה נקלעים חילות מצרים. חציית ים סוף מסמלת מעבר בתעלת הלידה של בני ישראל בדרך להפוך לעַם. בעמדנו על סף שינוי משמעותי, לידה של דבר חדש, מתעוררת השאלה: איזה מטען אנו לוקחים איתנו הלאה ומה משאירים מאחור. מה הזיכרון אותו נרצה לשאת במסענו מכאן ואילך, כפי שמשה נושא את עצמותיו של יוסף לקבורה בארץ כנען. ינואר 2008, שבט תשס”ח – שבת שירה |
אחד הפסוקים המתארים את מפלת המצרים, בעיצומה של שירת הים: “צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים” (שמות טו’ י’) מזכיר לנו אירוע המופיע סמוך לפתיחת הפרשה:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם (שמות יג’ יט’).
וכך מספר המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח):
ממש לפני היציאה של בני ישראל לדרך, כשבני ישראל היו טרודים באריזת הכלים ששאלו ממצרים ואת מעט רכושם, סבב משה בעיר שלושה ימים ולילות למצוא את ארונו של יוסף. כזכור, לפני מותו השביע יוסף את אחיו לקחת איתם את ארונו לארץ כנען, למקום שבו נולד וממנו הם גזרו עליו גירוש, במקום שבו ביקש אביו, יעקב, להיקבר ויוסף קיים את הבטחתו והביאו שם לקבורה. משה ניסה כל מה שביכולתו עד שלבסוף פגש את סֶרָח-בת-אשר, בת בלי גיל, שנותרה עוד מן המשפחה שירדה מצריימה. זו שאַלה אותו למבוקשו וכשסיפר לה שהוא מחפש את ארונו של יוסף, הוליכה אותו אחריה לנהר הנילוס. מן המקום הזה שבו עמדו, סיפרה סרח בת אשר למשה, הכניסו את גופתו של יוסף לארון עופרת גדול וטיבעו אותו בנהר, על מנת להבטיח שבני ישראל יישארו במצרים לעד.
עמד משה על גדת הנהר וקרא ליוסף לצאת, על מנת שלא לעכב את גאולתן של ישראל.
מיד התחיל ארונו של יוסף לעלות מן המצולה.
לקח אותו משה ועמס אותו איתו. בני ישראל נשאו איתם כסף וזהב ומשה נשא איתו את ארונו של יוסף. בהמשך הדרך הצטרף ארונו של יוסף לארון הברית שהלך עִם בני ישראל במדבר, ועל פי המדרש, כשנשאלו בני ישראל מַהם שני הארונות הללו אמרו בני ישראל: המונח בארון זה קִיים מה שכתוב במונח בארון זה, ומכאן בא פירוט הקשר בין יוסף לעשרת הדיברות, וכיצד קִיים יוסף את עשרת הדברות (ובפרט: לא תנאף, לא תחמוד).
וכשם ש”פָּקֹד פַּקָד” משה את עצמות יוסף[1], וכשם ש”פָּקֹד פַּקָד” אלוהים את בני יעקב במצרים, כפי שהבטיח לאביהם, כך פוקד אלוהים את בני ישראל על הים וכך יפקדם במדבר ובעֵבר הירדן עם כניסתם לארץ כנען.
מה משמעות ‘פָּקֹד’ בהקשר זה? כדי להבין את פָּקֹד, נתבונן במשמעות של ‘להפקיד’: כשאנחנו מפקידים משהו בידיו של מישהו אנחנו מוסרים דבר למשמרת, מבקשים ממנו לקחת אחריות, מוסרים את הדבר לחסדיו.
‘לפקוד’, אם כך, פירושו: לשמור, לקחת אחריות, לנטות חסד.
ואולי גם: לשמור חסד, לזכור דבר טוב שהיה בינינו, לשמור אמונים.
שמירת אמונים מתרחשת בזכות הזיכרון. הזיכרון של סרח בת אשר, או הזיכרון שסרח בת אשר היא התגלמותו, הוא הזיכרון המאפשר את עליית ארונו של יוסף, הוא המאפשר למשה לראות עצמו כממשיך ולא כיוצר מציאות חדשה.
מה תפקידו של הזיכרון במעבר הזה, בחציית ים סוף? דווקא על סף תעלת הלידה הזו של ים סוּף, ברגע מכונן, משמעותי, ברגע מחולל שינוי, חשוב שילך איתנו הזיכרון, על מנת שכאשר נצא מן העבר השני נזכור מנין באנו ולאן פנינו.
בשיר הלל בספרו ‘פתוח סגור פתוח’ כותב עמיחי:
“אני רוצה לשיר שיר הלל לכל מה שנשאר
פה איתנו ולא עוזב ולא נודד כציפורי הנדוד
… אני רוצה לשיר לעצים
שאינם משליכים את עליהם וסובלים להט קיץ וקור בחורף
ולבני אדם שאינם משליכים את זכרונותיהם
וסובלים יותר מבני אדם שמשליכים הכל…”
בשבת שירה, השבת המוקדשת לציפורים, ציפורים באשר הן, אם ציפורי שיר ואם ציפורי נדוד, אני מבקשת להעלות את השאלה לגבי העצים הנשארים והציפורים הנודדות, לגבי האחיזה בזיכרון לעומת ההתרה והשחרור.
מה משמעות הזיכרון? האם טוב לזכור? למה קשה יותר למי שזוכר? מה המחיר שגובה מאיתנו הזיכרון?
אם נחזור רגע לדימוי שאיתו פתחנו “צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים” מחד, וארון העופרת שבו טמונה גופתו של יוסף מאידך, נדמה לי שאפשר להציע מחשבה על זיכרון בהקשר לעופרת.
שתי התכונות המייחדות את העופרת הן היותה מתכת כבדה במיוחד, והיותה עמידה בפני בלייה והתכלות. עופרת עמידה בפני נזקי מים, אינה מתאכלת במגע עם חומצות וחומרים כימיים ומסתבר גם שהיא גם עמידה בפני קרינה רדיו-אקטיבית (משתמשים בעופרת לסינורי הגנה נגד קרינה ולמיכלים לשמירת חומרים רדיו אקטיביים). מאידך, עופרת, כפי שמהדהד בפסוק זה בשירת הים, היא מתכת כבדה, המשמשת למשקולות, בין השאר לחכות ורשתות דיג.
אפשר לראות את העופרת כדימוי של זיכרון משמר, זיכרון שאינו נותן לדבר לחדור, להתרכב, להתאכֵל, זיכרון שאינו משתנה, למרות חלוף הזמנים וזרמי הים.
האם זהו סוג הזיכרון עליו אנו מצווים ביציאת מצרים?
האם זהו סוג הזיכרון הטמון בזהות שלנו כבני ישראל?
לעומת ארון העופרת אני רוצה להציע את המודל של ארון העץ או האופן שבו קוברים את המתים במסורת היהודית: דווקא עטופים בחומרים מתכלים, דווקא תוך שמירה על מגע עם האדמה.
אולי זה סוג אחר של זיכרון – זיכרון שהוא מתאכל ומתכלה, מתחלף ומשתנה, ובכל זאת משהו במהותו נשאר, נשמר, שורד.
העצמות נשארות. העצמיות נשמרת, גם כאשר כל השאר מתכלה ומשתנה, מחליף צורה וגוון.
ואני רוצה לשיר שיר הלל לזיכרון הזה דווקא. זיכרון המבקש את העֶצֶם, את המהות, ואת כל השאר הוא מוכן להשליך, או לפחות להעמיד במבחן.
[1] לשון השבועה של יוסף: “וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה” (בראשית נ’ כ)