שלושה שמות לאדם – דברים לפרשת וארא

מרתין לוטר קינג בנאומו המפורסם “יש לי חלום”, במהלך המצעד לזכויות אדם ב- 1963*

נקודת החיבור בין פרשת ‘שמות’ לפרשת ‘וארא’ היא הדו-שיח בין משה לאלוהים בעניין שליחותו של  משה. במבט שני לתוך הדברים, אם נניח רגע בצד את האותות והמופתים, ההצהרות הגורפות וההבטחות המשכנעות, ניווכח כי יותר מכל נסוב הדו-שיח בין משה ואלוהים על ניסיונותיו החוזרים ונשנים של משה לחמוק מן השליחות שאלוהים, הנזכר בעמו ורואה לסבלו, מבקש להטיל עליו. טבת תשס”ח, ינואר 2008

פתיחת פרשת ‘וארא’ איננה הפעם הראשונה בה משה מנסה לחמוק מן השליחות.

בפעם הראשונה אפשר לומר שזו היתה תגובה כמעט אינסטינקטיבית של רועה צאן החי בשלווה בערבות מואב, כאשר קול אלוהים מדבר אליו. תגובה בנוסח: “מה פתאום אני?”

וזוהי אכן תגובתו הראשונה של משה:

” מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם”(שמות ג’ יא’)

 ובהמשך אותו מעמד, מעמד הסנה, הוא ממשיך ומנסה:

“וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’” (שם ד’ א’).

משה לא מסתפק בכך. אלוהים משכנע אותו בחשיבות השליחות, נותן לו אותות עם המטה שהופך לנחש והיד המצורעת, ומספר לו גם שאם עדיין לא יאמינו, ישנה אפשרות להפוך את מֵי היאור לדם.  משה לא משתכנע. הוא עדיין שואל את עצמו ‘למה דווקא אני?’ ובפני האל הוא מציג את ‘הטיעון המנצח’ בעיניו, כבדוּת הלשון, שהופכת אותו לבלתי ראוי לתפקיד הנכבד:

” בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי” (שם ד’ י’).

 אך גם הטיעון הכבד הזה נדחה על הסף.

עכשיו, בפרשה שלנו, נדמה שמשה מתחיל להבין וּלהפְנים את גודל האתגר. הוא עדיין לא יודע על נדודים של ארבעים שנה במדבר ועל התלונות בלתי פוסקות של האנשים על האוכל, על התנאים, על ההליכה. הוא לא יודע עדיין על חוסר האֵמון שלהם לגביו, לגבי אלוהים ולגבי הארץ שהולכים אליה. הוא עדיין לא יודע על הבגידה שלהם ברגע הכי גדול שלו, כשיעלה להר להביא את הלוחות. והוא גם לא יודע שבגללם הוא יאלץ לראות את הארץ מרחוק, מעל ההר, ולסיים שם את מסכת חייו לפני שהם נכנסים אליה.

הוא לא יודע את כל זה, אבל הוא מתחיל להבין כמה קשה יהיה לשכנע מלך, שחושב שהוא בעצמו אלוהים, שיש אלוהים גדול ממנו. הוא מבין כמה זה בלתי אפשרי לדבר לאנשים שכל חייהם מתרכזים בעבודה, ולא מוצאים את הפנאי הנפשי לחשוב ולהתייחס לאפשרות אחרת. הוא כבר יודע שפרעה רק הִקשה את ליבו כתוצאה מהמפגש הראשון איתו, רק הכביד את העבודה על בני ישראל, ובני ישראל מצדם באו אליו בטענות שהתערבותו החמירה את המצב:

“וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שם ו’ ט’)

 בתנאים הללו אין פלא שכאשר אלוהים פונה פעם נוספת למשה בהוראה ללכת לדבר עם פרעה, משה שוב מנסה להתחמק, הפעם בטענה שהוא “ערל שפתים”, ואם בני ישראל לא שמעו אליו, כמה קלוש הסיכוי שיעשה זאת פרעה.

 שימו לב, כל המסופר כאן מסופר על משה. משה, שבסוף ספר דברים, כאשר הוא מת על הר נבו, נאֵמר שלא היה נביא גדול ממנו, שידע את אלוהים פנים אל פנים, שישב בנוכחות אלוהים על ההר ארבעים יום, שניהל שיחות מלב אל לב עם אלוהים. כל זה קרה למשה. ומה אנחנו, שאין לנו ערוץ פתוח עם האל, ולא פוגשים במדבר סנה בוער ולא שולחים אותנו לשחרר אנשים מעבדוּת, מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור של משה?

גם בחיים שלנו ישנן שליחויות. אמנם אין אנו שומעים לרב את קולו המצווה של אלוהים השולח אותנו למשימה.  אנחנו שומעים את הקול הפנימי, קולו של המצפוּן, שאומר לנו שזהו הדבר הנכון לעשותו. בד בבד אנו גם שומעים את הקול האחר, האומר לנו גם שזה לא הדבר הפשוט והקל לעשות. בנקודות אלה בחיינו מתחולל בתוכנו דו-שיח דומה לזה המתנהל בפרשותינו בין משה ואלוהים, אלא שאצלנו מתנהל דו-שיח כזה בשקט, בלי אותות מהשמיים, בלי מטה קסמים, בלי מטר של כדורי אש וברד, ללא קולות וברקים.

בחיים זה קורה בקטן, בלי קול, בלי משתתפים נוספים, ללא אותות ומופתים.

אנחנו שומעים את הקול, ואנחנו שומעים היטב גם את הסיבות שכנגד: למה דווקא אני, לא עכשיו, אולי בפעם אחרת, אני לא מסוגל, מה רוצים ממני, אני לא מוכשר לזה, אולי בכלל לא צריך, וכך הלאה. סיבות שכנגד ישנן בשפע, ולא פעם אנחנו נענים להן. אנחנו מחליטים שבאמת קשה לנו וזה לא הזמן ופעם אחרת, אולי כשנהיה יותרחזקים ועשירים ומקובלים ושיהיה לנו יותר זמן.

כולנו מתלבטים במקומות האלה וכולנו נכנעים הרבה פעמים לסיבות, להסטות, לדחיות.

ולמרות הזמן המרחק וסדרי הגודל השונים, יש לנו הרבה מה ללמוד ממשה. משה הגיע להיות הנביא אשר ‘לא קם כמותו’, משה זכה לתואר ‘רבינו’, לאו דווקא בזכות הנחישות והחתירה הבלתי נלאית לבסס את מנהיגותו. משה זכה להיות המנהיג המוביל את סיפורי התורה מנקודה זו, מתחילת ספר שמות ועד סוף ספר דברים, בזכות היותו אדם מתלבט ומתייסר, שואל, מטיל ספק, כועס, מתמרמר, מהסס, כמו כל אחד מאיתנו. בזכות האומץ שלו לעשות, להוביל וללכת הלאה למרות הספק, החשש, הכאב והמחיר הבלתי נמנע. זוהי דמות של מנהיג שאנחנו יכולים ללמוד ממנה משהו על עצמנו. גם אם לא נועדנו לעמוד בראש המון של עבדים ולהוציאם לחירות, בחיינו עומדות לנו משימות ואתגרים קטנים יותר, אבל משמעותיים עבורינו לא פחות. ברגעי השאלה והספק – ייתכן ונוכל לשאוב השראה והעצמה מדמותו ומלבטיו של משה רבינו, שהוא הרב, המורה, של כולנו.

גם מתשובתו של אלוהים לטיעון על כבדוּת הלשון נוכל ללמוד משהו על אפשרות התמודדות במשימה שנדמה לנו שהיא למעלה מכוחותינו:

“וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא…

וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שם ד’ יד’-טז’)

 השותפות עם אהרון מאפשרת למשה מקור של תמיכה והשלמה לנקודות החוסר שלו,  וכמוהו גם אנו עשויים למצוא שהמחשבה על שותפות אפשרית ובקשת עזרה עשויה לחצות את הקו, הדק לעיתים, בין הבלתי אפשרי לאפשרי.

 בפרשה הקודמת, פרשת שמות, דיברנו, בעקבות נחמה ליבוביץ’, על לידתו של משה כקרן האור המבצבצת בחשכת השעבוד והדיכוי של בני ישראל. דיברנו על השינוי המתחולל מרגע הופעתו של משה ובפרט מהרגע שבו ניתן לו שמו על ידי בת פרעה.

לעניין זה כדאי להזכיר את דברי המדרש בויקרא רבה על שמה של בת פרעה, כפי שהוא מופיע ברשימת יוחסין בדברי הימים:

ר’ יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר לה הקב”ה לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את: לא את בתי ואני קורא אותך בתי, שנאמר (דברי הימים א’ ד’) “אלה בְּנֵי בתיה” – בת יה.

ויקרא רבה פרשה א ד”ה ג ר’ סימון

 בפתיחת ספר שמות, כאמור, ניתן למשה שמו על-ידי מי שמאמצת אותו כבֵן.

בהמשך דרכו קונה משה את שמו, בהדרגה, במאמץ, בייסורים, עד שבסוף ספר דברים יהיה, כאמור, ראוי לשמו ‘משה רבינו’.

על כך כותב מדרש תנחומא, שציטטנו בהקשר לפרשת שמות:

אַת מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. (מדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן א’)

 ‘טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו‘ –  מי יתן ויהיה לנו האומץ לבחור את הבחירות הראויות ולקבל על עצמנו את השליחויות שנועדו לנו, על מנת שנקנה לנו את השֵם לו אנו ראויים.

*המאבק העיקש לחירות שניהלו השחורים בארצות הברית שאב  השראה מהשליחות שלקח על עצמו משה – להוציא את עם העבדים לחופשי