שרה מציגה את הגר בפני אברהם – רובנס
פרשת “לך לך” היא הפרשה בה מתחילה להתפתח שושלת אבות האומה, בה מתחיל סיפור העם היהודי.כמו בפרשות רבות אחרות, גם בפרשה זו מספר רב של תת פרשיות.
- יציאת אברם ושרי מחרן אל ארץ כנען.
- ירידת כל החמולה למצרים עקב רעב בארץ וכולל רמיית מלך מצרים בגין שרי אשת
- אברם.
- חזרה ארצה ברכוש רב והיפרדות חמולת לוט אחיינו של אברם מחמולת אברם.
- מלחמת אברם ב- 4 המלכים מצפון הארץ.
- הברית בין הבתרים בה מודיע ה’ על עבדות מצרים, היציאה מעבדות לחרות וחזון
- התפשטות זרע אברם מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת.
- סיפור שרי וגירוש הגר והולדת ישמעאל.
- מצוות ברית המילה.
- הבשורה על הולדת יצחק.
אני רוצה להתמקד היום במעט בפרשיית יחסי שרי והגר.
חלפו עשר שנים מאז הגעתו של אברם אבינו לארץ כנען, ועדיין הוא היה חשוך בנים. ה’ הבטיח לאברם עוד בהיותו באור כשדים )עיראק של ימינו( ואעשך לגוי גדול )י”ב, 2(, אבל הבטחה זו טרם התגשמה.
כאן אנו מתוודעים לתופעה שנמשכת לאורך רבים מסיפורי התנ”ך, תופעת העקרות והקושי בהולדת בן שימשיך את השושלת.אף על פי שאברם כבר היה בן שמונים וחמש שנים, הוא לא התלונן ולא האשים את ה’ באיקיום ההבטחה. אברם נהג כך משתי סיבות:
- אברם בטח בה’ בטחון מלא, והמתין בסבלנות להתגשמותה של ההבטחה.
- אברם אהב מאוד את שרה ולא רצה לשאת אישה אחרת במקומה, למרות שהיו בביתו מספר שפחות לראיה, אחרי שובו ממצרים היו לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ( י”ב, 1)
ואכן, היוזמה לפתור את בעיית היורש באה דווקא מצידה של שרי שהציעה לאברם לקחתאת הגר שפחתה לו לאישה. שרה פעלה לפי חוק שהיה קיים בימיה. בתעודה אשורית מימי אברהם נמצא כתוב, שהגבירה יכולה לבחור שפחה שתלד במקומה ו”ילדי השפחה ייחשבו ילדיה”, כעין תהליך של פונדקאות.
לדעת הרמב”ן נראה שאברהם הבין את מצוקתה של שרה ואת כמיהתה: והוא אומר: “וגם עתה לא נתכוון שייבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה אבל כל כוונתו לעשות רצון שרי שתבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה”. אולי כל שביקשה שרה היה “נחת רוח”, צחוק של ילד בבית, אווירה של הנאה ושמחה שרק ילד יכול להכניס לחייה.
ועל כך אמר רד”צ הופמן בפירושו למילה אבנה. “המשפחה היא הבית והבנים הם הלבנים לבנין זה ומכאן גם הביטוי בן מלשון בנה”. כלומר שרה רוצה להרגיש “בנויה”, ולא חסרה כל-כך; לקבל משהו שימלא את הריקנות שגורמת העקרות, ימלא את הבית”.
איך שרי מתמודדת עם הרעיון שהיא עצמה יזמה?היא צריכה לגבור על מכשולים נפשיים רבים. ראשית – רגש הקנאה, ושנית – האילוץ לראות את האישה האחרת מצליחה במה שהיא כל-כך רוצה בו ואינה מסוגלת להשיגו. אלו רגשות טבעיים, אנושיים מאוד, שקשה להתמודד אתם. יש כאן פוטנציאל אדיר לחיכוך בין השפחה לגברתה, ואכן שרה אינה עומדת בתנאים שהיא עצמה קבעה; היא אינה מסוגלת להמשיך במעשה ההקרבה שלה.
גם הפרשנים ראו את הבעייתיות,
מצד אחד הגר שהתחילה להתנשא על גבירתה ולזלזל בה – ” ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה”. מצד שני תגובת שרי ותגובת אברם.
הרמב”ן, ר’ משה בן נחמן, פרשן מהמאה ה- 62 בספרד, מביע ביקורת חריפה על תגובתם. לדעתו, חטאה שרי בעינוי הגר – ותענה שרי ותברח מפניהוחטא גם אברם בכך שהניח לה לעשות זאת ולא עצר בעדה. ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך
הוא מפרש את המשך הסיפור והולדת ישמעאל כעונש על התנהגותם של אברם ושרי, ויאמר לה מלאך ה’ הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה’ אל עוניך. והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן:ה’ נותן לה בן שיהיה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי.
גם הרד”ק, ר’ דויד קמחי, פרשן מהמאה ה- 61 בצרפת, מביע ביקורת חריפה כלפי שרי: ותענה שרי – עשתה עמה יותר מידי ועבדה בה, העבידה אותה בפרך. ואפשר שהייתהמכה אותה ומקללת אותה ו(הגר) לא הייתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרי בזה לא מידת מוסר ולא מידת חסידות.
לא מידת מוסר כי אף על פי שאברם מחל על כבודו ואמר לה: עשי לה הטוב בעיניך – היה ראוי לה (לשרי) למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה, ולא מידת החסידות ונפש טובה, כי אין אדם ראוי לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו, שכפוף לו ומשועבד לו.
עינוי הגר היה בבחינת כשלון מוסרי של שרי. אם שרי קיבלה עליה נדר, להוליד לאברם בן מהגר, היא הייתה צריכה לעמוד בנדרה. שרה נכשלה בכך שקיבלה עליה משימה שהיא מעבר לכוחותיה.
גדולתו של התנ”ך מתבטאת בכך שהוא מציג את הדמויות הנעלות ביותר, על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. עם דמויות כאלה יכול הקורא להזדהות. מטרת המקרא היא שהקורא יאמץ את תכונותיהם החיוביות, ויתרחק מן התכונות השליליות שיש בהם.
נראה שהתורה מספרת את סיפור הגר ושרה כדי ללמדנו, בין השאר, על גבולות יכולת ההקרבה האנושית. בן אנוש מוגבל ביכולת ההקרבה שלו למען מטרה או אמונה, ולו הנעלה ביותר. כפי שמנסחת זאת פרופ’ נחמה ליבוביץ:
“אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל קומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו, ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף. מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו. אם רגע יעלה מעלה ביכולת הויתור ובהבאת קורבן ובכבישת כל יצר אנושי, לא יוכל לשהות על אותם רכסי הרים שאליהם טיפס והגיע לרגע, ויש סכנה שיפול מטה מטה.”