 היונה חוזרת עם עלה זית, הגדת פרטו, 1325~ |
חוני המעגל המתפלל לגשם ונח הצדיק בדורותיו, שניהם מצאו דרך להיות מעורבים במציאות המתחוללת סביבם ובו בעת ליצור לעצמם מפלט מן המציאות הזו, שמאפשר להם לשמור על איזון פנימי וראייה בהירה. הצֹהַר אותו מצוּוֶה נח לפתוח בתיבה רומז על האפשרות לראות את האור גם כשהאסון והחשיכה סוגרים סביב. הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, מתבסס על המשמעות של ‘תֵּבָה’ במובן מילה, ומסיק מכאן את החיוב לעשות ‘צֹהַר לתֵּבָה’ במובן של להאיר את המילים היוצאות מפינו. |
מִשנה תענית מספרת סיפור על אדם ושמו חוני, שנחלץ לעזרת הציבור בעת עצירת גשמים. האגדה על חוני הפכה לאחת האגדות המִשְנאיות המוכרות ואולי האהובות ביותר, וזהו לשונה של האגדה בגרסה של המשנה:
מעשה שאמרו לו לחוני הומעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: “רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך”. התחילו גשמים מנטפין. אמר: “לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות”. התחילו לירד בזעף. אמר: “לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה” ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.
באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן. אמר להן: צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.
שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר (משלי כ”ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך:
(משנה תענית פרק ג’ משנה ח’)
מה הקשר בין חוני לפרשה שאנחנו קוראים השבוע, פרשת נח?
אפשר לומר על חוני שכמו נח היה “צַדִּיק… בְּדֹרֹתָיו”. היו לו כוחות מופלאים, הוא יכל לדבר עם אלוהים כמו שבֵּן מדבר עם אביו, אבל הוא לא הסתגר בביתו כדי ליהנות לבדו מן הכוחות הללו. הוא יצא החוצה אל הרחוב, אל האנשים. הוא חי במציאות. זוהי גם אחת הפרשנויות על נח, “בְּדֹרֹתָיו” מפרש הרב יוסף חיים: “מתערב עם הבריות”[1].
זוהי אחת מתכונותיו של הצדיק. אבל לצידה גם קיימת היכולת של הצדיק להיות נאמן לעצמו ולאמונה שלו, למרות מה שקורה סביבו – לבנות תיבה אליה הוא יכול לברוח בשעה שהוא זקוק למרחק, לפרספקטיבה, בשעה שהוא רוצה להקשיב לקול הפנימי שאובד לו כשהוא בין אנשים. אצל נח זו התיבה, אצל חוני זה המעגל שהוא מצייר סביב עצמו וממנו הוא מדבר עם אלוהים.
דבר נוסף שמאפיין את נח היתה היכולת לראות קצת מעבר לפרטים של היום-יום. החיים של נח בתיבה היו קשים. לפי המדרש הוא ובניו עבדו ללא הרף, ביום ובלילה. הם האכילו את החיות, כל אחת במזון ובשעה המתאימים לה (וגם שמרו עליהן שלא יאכלו זו את זו). העבודה היתה קשה ותובענית, ומה שעזר לנח הוא היכולת לראות קצת מעֶבר למציאות העגומה שלכדה אותו בתוכה. להאמין שיום אחד זה יגמר והעולם יברֵא מחדש. נח היה וודאי מודע לרֶשע בעולם, ככל הנראה גם סבל ממנו, אבל הוא גם היה עֵר לפוטנציאל ואולי גם ליכולת התיקון. הוא הביט על המציאות בעיניים מפוקחות אבל גם מאמינות, כי הוא האמין שיכול להיפתח פרק חדש טוב יותר, אחרת לא היה מתאמץ כל-כך לפעול באופן כה בוטה נגד הדעה הרווחת. העשייה שלו מעידה שהוא הקשיב והבין את הקול הפנימי שאומר לו “כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס” ואי אפשר עוד להמשיך באותה דרך, שחייבים להרוס, וגם לקול שאומר שאפשר יהיה להתחיל מחדש.
הביטוי הסמלי ליכולתו של נח לראות למרחוק הוא הצהר בתיבה. הפירוש המקובל לצֹהַר בציווי: “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” (בראשית ו’ 16) הוא חלון, דרכו נכנס האור. אבל החכמים לא הסתפקו בכך. בהיות המילה ‘צֹהַר’ מילה יחידאית בתורה, יכלו החכמים להפליג עמה על כנפי הדמיון.
ר’ לוי נסמך על הדמיון בין צֹהַר לזהר ופירש: ‘צֹהַר‘ הוא מרגלית. כל שנים-עשר חודש שהיה נח בתיבה לא היה צריך לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אותה, ובשעה שהיא כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה (בראשית רבא לא’).
יכולתו של נח המופגנת במרגלית היא לכאורה פשוטה ובסיסית: לקרוא ליום אור וללילה חושך. לראות את הדברים לאשורם, להבחין בין טוב ובין רע, בין אור ובין חושך.
הבעש”ט נסמך על פירושו של ר’ לוי וכן על כפל המשמעות של המילה “תֵּבָה” שהיא גם ‘מילה’. “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” משמעו על-פי הבעש”ט: האר את דבריך, שפוך אור על מילותיך, וכך דרך הדיבור יזרח אור על עולמך, על אלה שסובבים אותך.
זוהי בעיניו של מייסד החסידות הסגולה המיוחדת של נח, של הצדיק, המאפשרת לו לשרוד את המבול ולצאת ממנו אל חיים חדשים.
נראה שכולנו מודעים היטב לכוחן של המילים לפגוע ולהרוס. בפירושו מעלה הבעש”ט על נֵס את כוחו של הדיבור לבנות, להאיר, לפתוח חלונות. “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” – האר את המילים היוצאות מגרונך[2].
בימים אלה, כשאנו – כחוני בשעתו[3] – מתפללים לגשם, אנו מבקשים גם את ההשראה, את הכח, את היכולת, לפתוח ולהאיר את החלונות והפְּתחים שלנו אל העולם, כדי שנהיה ראויים לגשם ולברכת השפע שהוא משפיע עלינו ומי ייתן ונזכה לעשות “צֹהַר… לַתֵּבָה”.
[1] הרב יוסף חיים, בן איש חי, פרשת נח
[2] צוואת הריב”ש ד”ח עב, וכן נכדו של הריב”ש, ר’ אפרים מסדילקוב, בדגל מחנה אפרים נ”ח: ואמר הוא ז”ל שתראה להאיר התיבה שתוציא מפיך והאריך בזה.
[3] שימו לב לקשר הלשוני בין ‘נח’ ל’חוני’. כאשר ביקשו מחוני להתפלל להפסקת הגשם הוא סירב והזכיר את ההבטחה האלוהית לא לחזור על המבול של ימי נח