נשר במעופו, צילום: פאבלו רודאף, אתר: ifinch
ניסן תשע”ה, 11 ימים לעומר
ימי ספירת העומר – המסע מעבדות מצרים אל קבלת התורה במעמד הר סיני. השאלה איך אנחנו הולכים בדרך מוחשית מתמיד: מדשדשים בשגרה מייגעת או הולכים בצעד קל, שוקעים בטיט העבדות או נישאים ‘על כנפי נשרים,’ כפי שאומר אלוהים לבני ישראל ברגעים שלפני המעמד.
הידיעה שהיינו בסיני, שאנחנו שוב בדרך אל ההר, שבכל פעם אנחנו זוכים בפיסת חירות גדולה יותר, שמפסגת ההר המסע של חיינו יתגלה מחדש, מאפשרת לנו לחדש את הברית עם ייעודנו
רגע לפני שהקולות והברקים, העשן והאש וקול השופר יתפסו את מרכז הבמה בתיאור המעמד נורא ההוד של מתן תורה, פונה אלוהים למשה בדברים שנועדו להכין את הלבבות לקראת המעמד:
“אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי”[1].
אילו לא היינו ממהרים להמשך, למעמד שבו ניתנות עשר הדברות לעם הניצב בתחתית ההר, היינו מתעכבים רגע ותוהים: האמנם, על כנפי נשרים?
תמונת הנשר המוביל את גוזליו על גבו מעוררת תחושה של ביטחון, של קלות תנועה, של מהירות. ‘על כנפי נשרים’ נשמע כמו משהו שמתרחש כהרף עין, ללא מאמץ: קפיצת הדרך.
אך כשנזכרים ביציאת מצרים, במכות שניחתו על המצרים, במסע המפרך של רצוא ושוב בין משה לפרעה, הדחייה מורטת העצבים של יום היציאה, ולבסוף: ההכנות החפוזות, הבהלה, זעקות ההורים השכולים ברקע – נוצר פער בולט בין המציאות לבין התיאור האידילי של ‘על כנפי נשרים’.
גם המסע שבא אחר כך, ההליכה המפרכת במדבר, ההילכדות על חוף ים סוף עם המצרים השועטים מאחור, המחסור במים ובאוכל, המלחמה בעמלק המזנבים בנו מאחור – כל אלה אף מעמיקים ומחדדים את הפער בין השניים.
אז איך הגענו למעמד מתן תורה? בדרך המפרכת של המדבר או על כנפי נשרים?
תלוי את מי שואלים.
אם תשאל את הישראלי שקם הבוקר לעוד יום של שגרת עבודה ונדודים, הקמת מחנה ופירוקו, שיטוט בהרים החשופים בחיפוש אחר מים ומרעה, הוא יזכה אותך במבט חטוף ויגע, שיבליח בפנים צרובות שמש ומדבר, יצביע על סנדליו הבלויות ורגליו השרוטות ויָקשה בתגובה: זה נראה לך ‘כנפי נשרים’?
אבל אם תשאל את אלוהים, השוכן לבטח בפסגת ההר או נישא מעדנות על ריפוד לבן ורך של ענני הכבוד, הוא יתבונן באנשים המתאספים בתחתית ההר יחייך ויאמר: תראה את האנשים האלה, מישהו היה מאמין? מישהו היה מאמין שלפני שבעה שבועות הם היו עבדים חרופים למלך עריץ, רגוזים וקצרי רוח, לא מסוגלים לראות מעבר לעיסה של הטיט שבה הם הלכו ושקעו? תראה אותם עכשיו!
תלוי גם מתי שואלים.
אם שואלים אותם ב’זמן אמת’, בזמן שמתרחשים הדברים, הם יספרו על “כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ”[2], על הקשיים, על הייאוש. אבל אם תשאלו אותם כאשר הם מסבים כבני חורין על שולחן הסדר ומספרים את סיפור יציאת מצרים הם יהיו אסירי תודה “עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם”[3] ויזמרו: “אילו הוציאנו ממצרים… ולא הביאנו לארץ ישראל – דיינו”.
בימים הללו, של ספירת העומר, של המסע ממצרים אל הר סיני, השאלה של איך מגיעים לסיני היא מוחשית מתמיד: איך אנחנו הולכים בדרך? האם אנחנו נישאים על כנפי נשרים, או מדשדשים בשגרה מייגעת? לרוב אנחנו איפה שהוא באמצע, ואז השאלה תהיה מה עוזר לנו ללכת בדרך יותר בקלילות, עם כוח העילוי או לפחות רמז לכוח העילוי של כנפי הנשר:
הידיעה שהיינו בסיני, שאנחנו בדרך לשם, שמתי שהוא נעלה על ההר או לפחות נעמוד בתחתיתו ונצפה על המסע שלנו אליו ממעוף הנשר ונגלה שלא לשווא הלכנו, ונענה ב”קוֹל אֶחָד”[4] שאכן זו הדרך, שעשינו כברת דרך משמעותית עד הנה, שנאבקנו כדי לזכות בפיסה נוספת של חירות והדרך לפנינו נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ[5] ו”כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה”[6], כי בידינו הדבר.
[1]שמות יט’ ד
[2] שם יח’ ח
[3] שם יח’ ט
[4] שם כד’ ג
[5] נתן אלתרמן, עוד חוזר הניגון
[6] שמות כד’ ג