מֵיתר סמוי בִּשְדה הסתיו

נערה בשדה החיטה מייצגת בלוחות שונים
את סימנו של חודש אלול – מזל בתולה

היציאה לשדה של אלול שונה באופייה מהיציאה לשדה של זמן האביב, כפי שהיא מהדהדת בפסוקי שיר השירים.
עם חלוף הסתיו היציאה אל השדה היא גורפת, כמעט בלתי נמנעת: השדה על פריחותיו, ריחותיו ושלל צבעיו – קורא לנו לקום וללכת:

“קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר … הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ… הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לך רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ” (שיר השירים ב’).

הניצנים, מראות הפריחה, הריחות המשכרים מאיצים בנו לצאת מגדרנו, מגדרותינו, להשתתף בחגיגת האביב המתפרצת בשדה וההבטחה הגדולה ההולכת ומבשילה בתלמיו: השעורה והחיטה העולים ומתמלאים ומסמנים את תחילת עונת הקציר ולצידם – בבוסתנים – מבכירים פירות הקיץ.
אכן זמן לצאת אל השדה.
השדה של הסתיו הוא שדה אחר. שדה מעוּלף עדיין מחום הקיץ המתיש, המצמית. שדה שריח התסיסה של קוצי הקיץ עולה בו ולא הסמדר המעודן. שדה זנוח ומאובק (ואולי גם רוחש נחשים ומזיקים). שדה בהמתנה.
הקריאה לצאת את השדה באלול היא קריאה מאתגרת, פחות מובנת מאליה. היא באה דווקא כשטבעי יותר להישאר ספוּנים בביתנו, שמוּרים מפני חום הקיץ הקופח, המגיע לשיאו דווקא בימים אלה, מפניהם הזהירו החכמים, כפי שהרגשנו היטב השנה: “שלהי קייטא קשי מקייטא” (=שלהי הקיץ קשים מן הקיץ עצמו ). דווקא בעת הזו אנחנו נקראים לצאת אל הלא מבטיח – אל החום, אל האבק, אל הקוץ והדרדר, אל השֶלֶף – כדי להתאמץ ולגלות בתוכם סימנים של תְּמוּרה: עמוד חצב “מניף דגלי כניעה”, חבלת החוף בלובן גביעיה פורשת “מפרש לבן באופק”, טורי הנמלים העמלניות במלאכת ליקוט סבלני, תכונה בלתי מורגשת, רחש בלתי נשמע של זרעים הנאספים אל האדמה על מנת לבצבץ ולהופיע שוב, במלוא עצמתם הירוקה, עם הגשם הראשון. גם השדות המעובדים, שכבר נקצרו ונאספו, עומדים כעת בציפייה לזריעת הסתיו: “בא זמן לזרוע בדמעה”, כותב יעקב רוטבליט, שמיטיב לתאר את הרטט הסמוי של שלהי הקיץ, את הציפייה התלויה באוויר:

חוזרת עם שלהי הקיץ
חצב מניף דגלי כניעה
אסיף של עצב בעיניך
בא זמן לזרוע בדמעה

ומרעידים

שירי מולדת
מיתר סמוי צליליו מושך
אל נא תלכי
ציפור נודדת
ברוך בואך
ברוך שובך

יעקב רוטבליט, ואת חוזרת לשלכת

בליבה של היציאה אל השדה של אלול עומדת היכולת לראות את הסמוי מן העין, את הפוטניאל, את ההבטחה הגלומה מתחת לרגבי האדמה הכבדים, צרובי השמש, שאינם מסגירים, במבט חטוף, את יכולתם להנביט חיים חדשים.
בתוך הרגבים הללו מסתתרת ‘הבטחת הרוּח’ לגשם בעיתו, כפי שכותב איתמר פרת בשירו:

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרֵי ואסרֵי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

איתמר פרת, אסיף

ההזמנה לצאת אל השדה באלול היא הזמנה לנער את האבק ששקע וכיסה את הנפש, שגם היא, כמונו, חמקה וודאי פנימה מאימת החום הקיצי המתיש, מחמת ההֶרגל, השִכחה, זחיחות הדעת.
ההזמנה לצאת אל השדה באלול היא הזמנה לצאת אל עצמנו כדי לפגוש בתוכנו מחדש את הפוטנציאל שטרם מומש, לגלות את סימני הצמיחה הממתינים להתגלות; הזמנה לצאת ולהכין את הנפש לכניסתה של שנה חדשה, שגלומה בה הבטחה להתחדשות ולתמורה. את הסימנים הקלוּשים הללו של שינוי אנחנו מלקטים בצאתנו אל השדה בזמן אלול, זמן סליחות, זמן היציאה של הנפש אל מנגינת הדרכים, אל הבטחת המרחבים. אם התחפרנו, אם שקדנו על שמרינו, אם התנמנמנו, אם חזרנו וסבבנו שוב ושוב על עקבותינו באותו מסלול מוכר לעייפה – זה הזמן להתעורר ולהתנער, לפרוש כנף עם ציפורי הנדוד, לצאת אל השדה ולהתמסר שוב להליכה בדרך. בלכתנו בדרך, יש לקוות, נחזור להיות קלי צעד ופשוטים, רכים ורחוּמים. אולי נגלה שבקשתנו לפתיחת שערי החסד, הרחמים, הכפרה, היא קודם כל תפילה לפתוח את שערי לבנו ולחלץ מתוכם חסד וסליחה, קודם כל כלפי עצמנו, שהגענו עד הנה מעט חבולים וחבוטים, מביקורת וקשיות לב שהפעלנו בעיקר נגדנו.
על מנת לפתוח את השערים הללו פנימה, על מנת לבקוע בהם פתח צר, ולוּ צר כחודה של מחט, כפי שמציעים החכמים, עלינו דווקא לצאת, “לצאת את השדה” – לא להתגדר ולהתחפר בדלת האמות של אותן עמדות ודעות שאנו אוחזים בהן בכורח הפחד, אלא לחרוג מהמוכר והבטוח והחתום ולצאת בשאלה, בתהייה, בכיסופים, בתחנון ובזעקה: “ענני!” – בתקווה שזעקת הלב, המהדהדת בקול השופר, תפלס את הדרך אל פִתחה של מציאות אחרת, מציאות של שיבה, של תשובה, של החזרת הנפש והשבת הרוח, אל מציאות שבה נוכל להחליף את הזעקה באמירה בוטחת ושלווה: “הנני!”
הרמזים כבר כאן, ועליהם כותב אברהם חלפי:

סתיו יהודי בארץ אבותיי,
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות ועצב
של יום הכיפורים

אז ייתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים..

אברהם חלפי, סתיו יהודי

שמו של חודש אלול בא במקורו מאכדית, elulu , שמשמעה טיהור, כפרה.
סימנו של החודש – בתולה – רומז על פוטנציאל של חיוניות ושל פריון שעדיין לא הגיעו למימושם, עדיין דורשים הכנה והמתנה. על מנת לממשם אנו נדרשים למהלך של חיזור, של דבקות והתמסרות, שיפתחו את האפשרויות של שינוי, של חיים, של צמיחה, במציאות החרֵבה של שלהי הקיץ. בהמתנה לסימני מים, אנחנו נקראים לדבוק בציפייה ובאמונה שהגשם בוא יבוא ויביא בכנפיו את החסד, הכפרה והתמורה שאנחנו מעירים ומעוררים בתוך נפשנו פנימה.