שמות

לכל איש יש שֵם[1] – קריאה בפרשת שמות

הירידה מצריימה שהתחילה במפגש דרמתי של אב זקן עם בנו האהוב האובד, מסתיימת בשעבוד ובאובדן דרך – הזיכרון המשותף של האבות והאל האחד נעשה רחוק ומעורפל. המפגש של משה, רועה צאן נווד שברח למדבר מעונשו של פרעה, עם האלוהים לצד הסנה הבוער מסמן את ראשיתו של המסע חזרה הביתה – עבור משה, אלוהים ובני ישראל. באווירה של קוצר רוח, עבודה קשה ושכחה דולה משה את הזיכרון המשותף של האבות והנוכחות האלוהית ומעז לקרוא לדברים בשמם.

שלושה שמות לאדם – דברים לפרשת וארא

נקודת החיבור בין פרשת ‘שמות’ לפרשת ‘וארא’ היא הדו-שיח בין משה לאלוהים בעניין שליחותו של  משה. במבט שני לתוך הדברים, אם נניח רגע בצד את האותות והמופתים, ההצהרות הגורפות וההבטחות המשכנעות, ניווכח כי יותר מכל נסוב הדו-שיח בין משה ואלוהים על ניסיונותיו החוזרים ונשנים של משה לחמוק מן השליחות שאלוהים, הנזכר בעמו ורואה לסבלו, מבקש להטיל עליו.

אותות של גאולה – דברים לפרשת בא

פרשת בא ממשיכה את סיפור מכות מצרים, ומובילה אותנו דרך שלוש המכות האחרונות, ארבה, חושך ומכת בכורות, אל סיפור יציאת מצרים. בעצם, מידי שנה, חודשיים או שלושה לפני פסח, אנו קוראים את סיפור יציאת מצרים, מה שמאפשר לנו לספר ביציאת מצרים בליל הסדר עם תובנות חדשות לגבי האירוע המכונן הזה, שאנו מצווים להזכירו בכל דור, על מנת לראות את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים, או, במילים אחרות, לגלות את המשמעות של יציאת מצרים עבורינו, כאן ועכשיו.

יצָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת – דברים לפרשת בשלח

פרשת ‘בשלח’ מתארת את שיאה של יציאת מצרים – רדיפת המצרים, העמידה על שפת הים הסוער ואז, בהינף מטהו של משה, בקיעת הים לשניים, חצייתו והמלכודת אליה נקלעים חילות מצרים. חציית ים סוף מסמלת מעבר בתעלת הלידה של בני ישראל בדרך להפוך לעַם. בעמדנו על סף שינוי משמעותי, לידה של דבר חדש, מתעוררת השאלה: איזה מטען אנו לוקחים איתנו הלאה ומה משאירים מאחור. מה הזיכרון אותו נרצה לשאת במסענו מכאן ואילך, כפי שמשה נושא את עצמותיו של יוסף לקבורה בארץ כנען.

פרשת יתרו – לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ – מה עניין ליווי אצל הר סיני? 

אחת הפרשות הדרמתיות והמכוננות בתורה, בה מופיע מעמד הר סיני ומתן תורה, נקראת על שם כהן מדייני, חותן משה – יתרו. חכמים התבססו על הטענה כי ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ והעדיפו לתזמן את ביקורו של יתרו לאחר מתן תורה ולא לפניו. בעיני ביקורו של יתרו מאפשר למשה את ההכנה לה הוא זקוק  לקראת המעמד מלא העוצמה – הן בזכות העצה הארגונית, בדבר מערכת משפט מובנית ומוסדרת, והן, ואולי בעיקר, בזכות יכולתו של יתרו לראות את משה בגובה העיניים ולהתייחס למצוקותיו ולסיפורו. יתרו גם דואג להביא את ציפורה והבנים למקום חניית בני ישראל במדבר. האמנם חשב משה שיזכה להתייצב במעמד הר סיני ללא אשתו ובניו?

עַיִן וּבבת עין – דברים לפרשת משפטים

החוק ‘עין תחת עין’ נראה במבט ראשון כלל אכזרי המעודד נקמה בחסות החוק. אך השתלשלותו של החוק מלמדת על האפשרות לעדן את המשוואה האכזרית לתשלום כופר, שווה ערך לנזק שנגרם, ובדרך זו הולכים גם הפרשנים. בראייה הרחבה והכוללת יותר אפשר לראות בכלל זה את הבסיס לערבות ההדדית בתוך קהילה: כאשר נפגע אדם אחד בקהילה, שלמות הקהילה נפגעת גם היא, דבר דורש פעולה של תיקון וריפוי.

‘אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ’ – דברים לפרשת ‘תרומה’

פרשת תרומה פותחת את סדרת הפרשות העוסקת בתבנית המשכן, בתהליך יצירתו ובהקמתו. כשם שבניית המשכן דורשת התנדבות, תרומה ושיתוף פעולה בין חברי הקהילה, כך גם המשכן עצמו הוא לא רק מקום התוועדות של אדם עם אלוהיו, אלא מקום מפגש והתוועדות של חברי הקהילה זה עם זה, מקום הדורש מהם לראות כל אחד ואחת פנים אל פנים.

פרשת תצווה – גילוי וכיסוי במלאכת הקודש[1]

בבגדי הכהונה המפורטים בפרשה מתגלה עיקרון דומה לזה של המשכן: היקר והנדיר נמצא בחוץ, גלוי לכל עין, והפשוט מוצנע בפנים, מתחת לגלימת הפאר. מטרת בגדי הכהונה להזכיר לאדם הפשוט המתבונן בהם את פוטנציאל הפאר והקדושה המסתתר בו, כאשר הבגד התחתון מזכיר לכהן הגדול את היותו ככל האדם. בגדי הכהונה מכפרים עבור חטאיהם של ישראל דווקא על דרך התזכורת – כאשר כל מרכיב לבוש מקביל לתחום אחר של חטאים. כמו בפורים, הבא עלינו לטובה, דווקא הכיסוי, המסכה והתחפושות מאפשרים לחשוף את העמדת הפנים, את הגיחוך המסתתר מאחורי המסווה הרציני והמכובד שאנו מבקשים לעטות על עצמנו בחיי היום-יום.

פרשת כי תשא – ‘וַיְחַל מֹשֶׁה’– מחשבה על התחלה ומחילה

פרשת ‘כי תשא’ מספרת על מעשה העגל ושבירת הלוחות. למרות שמשה לא הצטווה על שבירתם, משה לא נענש על מעשהו, ומכך מסיקים חכמי התלמוד שאלוהים הסכים עם משה, שלא היה מנוס משבירת הלוחות. פסילת הלוחות השניים מלמדת אותנו שיעור חשוב באפשרות למחילה ומתן הזדמנות שנייה, והעדות לכך היא שבארון הברית, על-פי אותם חכמים, היו שברי לוחות ולוחות גם יחד.

“הררים התלויין בשערה” – השבת והמשכן בפרשת ‘ויקהל’

סמיכות הפרשיות של המשכן והשבת מולידה פסיקה הלכתית עניפה בדבר המלאכות האסורות בשבת, הנגזרות ממלאכת המשכן. לצד הלימוד ההלכתי מציעה השכנות של השבת והמשכן גם הבנה של המשכן כהמשך אנושי למעשה הבריאה האלוהי (ישעיהו לייבוביץ’) או תפיסה של השבת כבנייה (ארעית) של היכל בזמן, במקום בנייתו במקום (אברהם השל).

דברים לפרשת פְּקוּדֵי

 פרשת פקודי, האחרונה בפרשות ספר שמות, מסמנת את השלמת מלאכת המשכן, שנמשכה לאורך חמש פרשות עמוסות ברשימה ארוכה של חומרים, אביזרים וכלים. סוף סוף מתחברים יחד האדנים, הבריחים, הקרסים, הווים, היריעות, המסכים וכלי הקודש השונים להרכיב יחד את האוהל שבו ובאמצעותו תשרה השכינה על המחנה. בניית האוהל והקמתו הם המפעל הקהילתי השני של דור יוצאי מצרים – הראשון הוא העגל שנשרף ונטחן עד דק – ללמדנו שכוחה של קהילה יכול להפנות את המאמץ המשותף לבניית חלל של התוועדות וקדושה, או ‘מקשה אחת’ של עבודת אלילים. על ההבדל הדק שבין השניים פוסע חלק זה של ספר שמות, שמסתיים ברגעי הקדושה שבו ממלא ענן הכבוד את חלל המשכן.