 עמוד הענן, מתוך: The Yankee Pesach, ארה”ב, 2009 |
פרשת בא ממשיכה את סיפור מכות מצרים, ומובילה אותנו דרך שלוש המכות האחרונות, ארבה, חושך ומכת בכורות, אל סיפור יציאת מצרים. בעצם, מידי שנה, חודשיים או שלושה לפני פסח, אנו קוראים את סיפור יציאת מצרים, מה שמאפשר לנו לספר ביציאת מצרים בליל הסדר עם תובנות חדשות לגבי האירוע המכונן הזה, שאנו מצווים להזכירו בכל דור, על מנת לראות את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים, או, במילים אחרות, לגלות את המשמעות של יציאת מצרים עבורינו, כאן ועכשיו. שבט תשס”ח, ינואר 2008 |
בחרתי הפעם לומר מילה לא על יציאת מצרים עצמה אלא על התקופה שקדמה ליציאת מצרים.
הזמן שקדם ליציאה היה פרק זמן של כאוס מוחלט[1]. בכל פעם מחדש פרעה הסכים ליציאה, בני ישראל התכוננו לצאת לדרך, ארזו שוב את המזוודות והכינו צידה לדרך, כל זאת כדי ללמוד שפרעה שינה גם הפעם את דעתו ושוב הם נשארים, עד הפעם הבאה, וכך חוזר חלילה.
בפרספקטיבה של הזמן אפשר אמנם להיווכח שמאחורי הבלבול והחוסר-סדר היתה תוכנית, תוכנית אלוהית, אם תרצו. זה היה תפקידו של משה, שניחן בכח נבואי, לראות שישנה תוכנית גדולה יותר, שבשל הנסיבות היא לוּטה בערפל, אבל הוא היה מסוגל לראות מעבר לערפל, מעבר למכות, את הגאולה המתקרבת. לראות מעבר למכת החשיכה את קרן האור.
רק כשהגיעו בני ישראל לעבר השני של הים וניצלו סופית מהמצרים רק אז יכל משה להיאנח לרווחה לומר לבני ישראל: כל זה היה מעשה אלוהים.
משה היה הנביא הגדול מכולם, אבל לכל אחד מאיתנו יש ניצוץ קטן, נקודה קטנה, של משה בתוכינו ושבריר של היכולת להציץ ולראות רמזים לתמונה הגדולה, הכוללת יותר. בזכות היכולת הזאת נוכל לראות אירועים כַּאוטיים כחלק מתמונה גדולה יותר, לחשוב איך יֵראו חיינו בעוד שנה, בעוד עשר שנים.
הנביאים ואנשי החזון, מזכירים לנו שיש תמונה גדולה, למרות שלא תמיד אנחנו מסוגלים לראות אותה. התמונה הגדולה נגלית אלינו בסימנים, לעיתים סימנים זעירים שלא תמיד קל לקרוא אותם, אבל הם שַם – אם נבקש ונחפש אחריהם. סיפור יציאת מצרים מזכיר לנו ששינוי, התחדשות, גילוי, יציאה מן הישן אל החדש, כרוכים בתקופה של בלבול, ערפל וחוסר וודאות: האם נצליח לחצות את הים? האם אכן יעמדו לנו כוחותינו להגיע לעבר השני? והאם מה שמחכה לנו בעבר השני הוא באמת ראוי את מאמצינו לשנות, לחלץ, לצאת, להתנתק ממציאות אחת על מנת לבוא בשעריה של מציאות אחרת, בלתי מוכרת, אולי אף מאיימת?
ועוד: למרות הזמן שהיה לבני ישראל להכין עצמם ליציאה, בסופו של יום הם יוצאים בחיפזון, ללא הכנה, עם בצק שלא הספיק לתפוח. כך גם אצלנו: הפרידה, המוות, תמיד מוצאים אותנו לא מוכנים, מופתעים, בתחושה שלא הספקנו – להיפרד, להתכונן לקראת הבאות.
לתוך הימים של ‘בין לבין’ נמסך לא רק החשש מן העתיד לבוא אלא גם כאבי פרידה, מחיר הניתוק מן המוכר והידוע, כאשר היציאה אל החדש דורשת בעיקר, מעבר לשיקול הדעת וההכנה, נכונות, החלטה, אמונה.
הערפל והחשיכה האופייניים לימים שלפני היציאה נרמזים בשתיים מן המכות הנזכרות בפרשת ‘בא’. על מכת הארבה נאמר:
“וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ” (שמות י’ טו)
ועל מכת החושך:
“וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו” (שם, כב-כג)
על היכולת של הנביא, איש הרוח, לראות את הנחמה והאמונה במקום השפל ביותר מספרת האגדה על רבי עקיבא בסיום מסכת מכות התלמודית:
רבי עקיבא וחכמים היו עולין לירושלים. כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקודשים. התחילו חכמים בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: עד שלא נתקיימה נבואת החורבן דאגתי שמא לא תתקיים נבואת הנחמה. עכשיו אני יודע שזו תתקיים[2].
רבי עקיבא – אילן גבוה נוסף להיתלות בו, על מנת לתהות לעצמנו, האם אנחנו מסוגלים לראות את רגעי החסד המסתתרים בחשיכה, האם יש באפשרותנו לחלץ סימנים של נחמה תחת המסך הערפל שמטילות עלינו מכות מצרים?
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות יב’ א) – רש”י בפירושו לתורה מציין כי פסוק זה ראוי היה להיות הפסוק הפותח את התורה, כיוון שזו המצווה הפותחת את סדרת המצוות הראשונה בתורה (ישנן מצוות בודדות קודם, אבל כרצף של מצוות זהו הרצף הראשון)[3]. הרבי מסלונים הולך צעד נוסף ומציב פסוק זה כראשון לתורה בשל רעיון ההתחדשות (חודשים, חידוש הלבנה), שהוא רעיון מרכזי בתורת החסידות, ברוח הפסוק ממגילת איכה: “חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ” (איכה ג’ כג’).
ומהימים שלפני יציאת מצרים אנו למדים שעל מנת ללדת את החדש אין מנוס אלא להתגבר על צירי הלידה ולעבור באפלת תעלת הלידה, על מנת לצאת בריאים ושלמים מן העבר השני.