פרשת יתרו – לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ – מה עניין ליווי אצל הר סיני?

משה מקבל את לוחות הברית על-פי רמברנדט (1659)

אחת הפרשות הדרמתיות והמכוננות בתורה, בה מופיע מעמד הר סיני ומתן תורה, נקראת על שם כהן מדייני, חותן משה – יתרו. חכמים התבססו על הטענה כי ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ והעדיפו לתזמן את ביקורו של יתרו לאחר מתן תורה ולא לפניו. בעיני ביקורו של יתרו מאפשר למשה את ההכנה לה הוא זקוק  לקראת המעמד מלא העוצמה – הן בזכות העצה הארגונית, בדבר מערכת משפט מובנית ומוסדרת, והן, ואולי בעיקר, בזכות יכולתו של יתרו לראות את משה בגובה העיניים ולהתייחס למצוקותיו ולסיפורו. יתרו גם דואג להביא את ציפורה והבנים למקום חניית בני ישראל במדבר. האמנם חשב משה שיזכה להתייצב במעמד הר סיני ללא אשתו ובניו?

מכל האנשים הסובבים את משה, מכל אלה עמם הוא שרוי בשיח, מכל אלה שפונים אליו כדי לדרוש בעצתו ובדעתו, מכל הבאים אליו בתלונות ובדרישות, כולל אלוהים עצמו, המצהיר על קרבתו היתרה למשה (“פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ”, במדבר יב’ ז’), אף לא אחד מקשיב ומתבונן במשה באופן שבו מקשיב לו ומתבונן בו חותנו, יתרו, ואף אחד לא מתייצב מולו ואומר לו באופן הישיר והנחוש ביותר:  “לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה… לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ” (שמות יח’ יז’-יח’).

 למרות מאמציהם של אחדים מן הפרשנים (ראב”ע ורמב”ן למשל), היוצאים מגדרם להוכיח שביקורו של יתרו התרחש לאחר מתן תורה ולא לפניו, יתרו לטעמי הוא האדם הנכון בזמן הנכון, ולא בכדִי נושאת הפרשה את שמו. בַּשבועות, בימים, בתקופת ההכנות לקראת מתן תורה זקוק משה יותר מכל לאדם שמוכן פשוט לשבת לצדו, לשמוע את סיפורו, לשמוח בשמחתו, להיות שותף ללבטיו, לשאול אותו את השאלות המתבקשות ולייעץ לו, מתוך ההתבוננות חסרת פניות בהתנהלותו. משה זקוק למישהו שייתן לו את התמיכה, את הליווי, אותם הוא כה חסר, גם אם אינו מודע לכך.

כמה מעניין שהצירוף “וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה” הוא יחידאי בתורה, לעומת מאה שלושים ושלוש פעמים בהם מופיע בתורה “ויאמר משה” ומעל מאה נוספים בהם מופיע “וידבר”. המחווה הפשוט, המדויק כל-כך, שמציע יתרו לחתנו הוא מחווה יחיד במינו, רגע נדיר שבו משה זוכה לאוזן קשבת שאיננה שופטת, שאיננה תובעת, שאיננה מורה ומצווה, שאיננה מציבה תנאים.  יתרו נותן הזדמנות למשה לספר מחדש את סיפור היציאה ממצרים, לתאר את הקשר המשולש התובעני, המורכב, בינו לבין האלוהים והעם, נותן לו הזדמנות לתאר, לבחון, לנסח במילים, את כברת הדרך שנעשתה, לשמוח בה, להכיר עליה תודה, לזבוח לכבודה זבח מבחירה, לא מתוקף צו עליון, ומנקודה זו של הכרה ושל תמיכה המאפשרים סיכום ביניים, להתחיל בהכנות למעמד הר סיני.

 ההזדמנות שפותח יתרו בפני משה לספר את הסיפור היא, בעיני, הזדמנות כפולה: לתוך הסיפור על בני ישראל ועל “כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ” (שם פס’ ח’) שוזר וודאי משה את סיפור התלאות האישי שלו, החל מההתמודדות עם פרעה, הַמשך במבחן הגדול של קריעת ים סוף וכלה באתגרים העומדים בפניו בפרק הנדודים במדבר. יתרו מקשיב בתשומת לב לסיפור ומתרגם את “כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ” (שם) ל-“כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל” (שם, פס’ ט’). הוא עוזר למשה להעמיד במרכז הסיפור את הפלא, את ההצלה, והתלאה הופכת להיות חלק מן התיאור של הדרך, של המסע, אבל לא עוד העיקר.

לצד תפקידיו של משה (כפי שהוא מנסח אותם, כלומר, כפי שהוא תופס את תפקידו) להודיע את העם את חוקי האלוהים ותורתו ולשפוט אותם על-פי חוקים אלה (שם פס’ טז’), עומדת כאן לראשונה על הפרק יכולתו של משה לספר לעם את סיפורו, מה שיהפוך בדיעבד להיבט משמעותי במנהיגותו, ואשר יגיע לשיאו בספר דברים, כאשר יתייצב משה בפני העם, על סף כניסתם לארץ, ויספר מחדש את סיפור יציאת מצרים, ההליכה במדבר, מתן תורה והקמת המשכן, כסיכום ביניים לקראת הרגע המשמעותי של חציית הירדן.

 ביטויים ייחודיים נוספים בהם משובץ סיפור המפגש בין משה לחותנו מחזקים את ההתרשמות שהקשר בין השניים הוא קשר של עניין אמיתי, של קִרבה, של הדדיות, כמו לדוגמה:

“וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם” (שם, פס’ ח’)  – המעורר את התהייה: מתי לאחרונה שאל מישהו את משה לשלומו?

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל (שם, פס’ ט’) – מתי שמח מישהו עם משה בהישגיו, מתי הכיר מישהו בשרשרת הנסים המופלאה שהביאה את העם עד הלום?

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ (שם, פס’ כד’) – מתי שמע משה קול מייעץ ומציע, קול אוהד, חכם ומנוסה, שאינו הקול המצוָוה של אלוהים?

ואחרון (לאו דווקא בסדר הכרונולוגי של הדברים):

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה (שם, פס’ ה’) – מתי לאחרונה נכנס משה בסוף יומו המתיש לאוהל שבו יכול היה לשמוע את נשימותיהם של בניו ולחוש את חום גופה של אשתו?

האם לרגע עלה על דעתו שיוכל להתייצב במעמד הר סיני בלעדיהם?

עד כמה מדויק היה התִזמון של ביקורו של יתרו תעיד התנהלותו של משה ערב המפגש. נוסח התגובה של משה למצוקה ולתלונות (המוצדקות בעיקרן) מצד העם על המחסור במים ברפידים, מעיד על קִרבה מסוכנת לאבדן עשתונות. “וַיִּצְעַק מֹשֶׁה” נאמר שם, ולא “ויאמר”, “ויען” או “וידבר”. ומנוסח התגובה עצמה, אפשר ללמוד על תחושת בהלה, על סף פאניקה: “עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי” (שם, יז’ ד’).

בהמשך פרשת ‘בשלח’, סמוך לסופה, מתואר המעמד שבו יושב משה על אבן על ראש הגבעה הצופה אל הקרב עם עמלק, כאשר חוּר ואהרון תומכים בזרועותיו “מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד” (שמות יז’ יב’). הסיבה לכך, על-פי הכתוב, היא: “וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים” (שם). למרות הסכמת הפרשנים ש”אין כח באדם להרים ידיו יום שלם” (ראב”ע), עדיין עולה רושם שכבדוּת זו שנפלה על משה אינה משקפת חולשה טבעית וזקוקה ליותר מאשר תמיכה פיסית בזרועותיו, ומכאן ההשערה של ראב”ע “ידי משה כבדים יותר מִיְדי שאר הזקנים, על כן לא היה יכול להרימם תמיד”, או הסברו של רש”י הנשען על המכילתא: “בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחֵר תחתיו [כלומר, יהושוע] – נתייקרו [כבדו] ידיו”.

פרשת ‘בשלח’ מסתיימת, אם כן, בנקודה שבה משה מאבד את סבלנותו ואת כוחותיו וזקוק לתמיכה משמעותית. באותו מעמד תומכים בו אהרון וחוּר, ומיד בפרק הבא מגיע יתרו, השומע על קורותיו של משה וחש שזה הזמן להציע למשה תמיכה, שראשיתה בהחזרת משפחתו הקרובה.

השאלה המתבקשת היא: מדוע התמיכה לה זקוק משה אינה מגיעה מאַחֵרים הנמצאים בקרבתו?

ובעיקר: היכן הם מרים ואהרון? מדוע אינם שם לצידו? האם אינם יכולים לתמוך בו מפני שכל אחד מהם עסוק בתפקיד מנהיגותי המוטל עליו ואינו יכול להתפנות ולשים לב למצוקתו של אחיהם הצעיר?

האם מינויו של אהרון לכהן השכיח ממנו את איכויותיו כבן למשפחת לוי, שייעודו להיות בן לוויה[1]?

אהרון תומך אמנם פיסית בידיו של משה במהלך הקרב עם עמלק, אבל השאלה אם הוא מבין את המצוקה הנפשית הטמונה מאחורי הכבדוּּת אותה חש משה. השאלה אם הוא מבין, את מה שכנראה ייוודע גם לו, בדרך הקשה, את המציאות של “לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ”: שמי שמבקש לבנות או להתחיל או להנהיג אתגר רחב יריעה ובעל מעוף, חייב לזכור שגם הוא, ממרומי מעמדו, זקוק לעזרה ולתמיכה כנה, חסרת פניות.

מעניין להיווכח כי בהמשך הדרך, כשאהרון ומרים מנסים לפתוח שיחה אישית, בעלת אופי דומה, עם משה, נתקל ניסיונם זה בחוסר הבנה טרגי, קודם כל מצדו של אלוהים ואחר-כך מצדם של רבים מן הפרשנים לאורך הדורות, אשר ייחסו למרים נקיטת לשון הרע. כאשר מבקשת מרים לדבר, בשמה ובשם אחיה, במשה (“וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה” (במדבר יב’ א’), כאשר היא מנסה להחזיר את משה למציאות החיים ממנה הוא הולך ומתנתק, מציאות החיים של משפחה, של שמחה וכאב וחשק, כאשר היא מבקשת להשמיע את קול החיים, את קול האישה, היא נדחית בכעס על-ידי קנאתו של אלוהים וקנאתם של הפרשנים שהלכו בעקבותיו וביקשו להענישה על מחווה זה.

קולה של מרים היה חיוני, אף שבהחלט ייתכן שדבריה נגועים היו במידה מסוימת של קנאת אחים, כיוון שלדבריה בדבר האישה הכוּשית (ציפורה?) היא מוסיפה: ” הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר [אלוהים]” (שם פס’ ב’).

יתרונו ועליונותו של יתרו (‘יתיר’ מלשון נעלה) הם דווקא בהיותו מדיָיני, זר, אדם שבא מבחוץ ומסוגל להתבונן בדברים בפרספקטיבה, וכן בכך שהוא עצמו מנהיג (‘כֹהֵן מִדְיָן’), איש חכם ועתיר ניסיון וכאמור – גם אורח לרגע. הפגישה שלו עם משה אמנם טעונה ברֹב משמעות, אך מייד אחריה הוא יוצא לדרכו, כפי שמעיד הפסוק המסיים את הפרק: “וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ” (שמות יח’ כז’), למרות בקשתו – אפשר לומר תחינתו – של משה שנפגוש בהמשך: “וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם” (במדבר י’ לא’).

על שילוחו של יתרו כותב חזקוני: “‘וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה’ – לשון לוויה, כמו ‘ואברהם הולך עמם לשלחם’ (בראשית יח’ טז’)”, ללמדנו שהשיעור המשמעותי אותו קיבל משה מחותנו הוא על חשיבות הליווי, גם, ואולי בפרט, של אלה המוצאים עצמם עוסקים תדיר בתפקיד המלווים.

אומנים לאורך התקופות תיארו באופנים שונים את דמותו של משה על ההר. כל אחד בתורו פירש את התיאור על פיו ‘קָרַן עוֹר פָּנָיו’ של משה ברדתו מן ההר.

משה מקבל את לוחות הברית על-פי רמברנדט (1659), אָבֶּל פָּן (1947) ושגאל (1966)