 שקד ופרח, צילום: גיורא רונן, ישראל* |
פרשת תרומה פותחת את סדרת הפרשות העוסקת בתבנית המשכן, בתהליך יצירתו ובהקמתו. כשם שבניית המשכן דורשת התנדבות, תרומה ושיתוף פעולה בין חברי הקהילה, כך גם המשכן עצמו הוא לא רק מקום התוועדות של אדם עם אלוהיו, אלא מקום מפגש והתוועדות של חברי הקהילה זה עם זה, מקום הדורש מהם לראות כל אחד ואחת פנים אל פנים. |
בפרשת ‘תרומה’ נמצא פירוט של הוראות בניית המשכן, בסדר מסוים.
ראשית, כלי המשכן: הארון, הכפורת, השולחן שעליו מניחים את לחם הפָּנים והמנורה על נרותיה ומלקחיה ומחתותיה.
שנית, תיאור ‘תבנית המשכן’ על יריעותיו והלולאות והקרסים המחברים אותן, וכן: המכסה, הקרשים, האדנים, הבריחים והטבעות.
שלישית, תיאור הפרוכת, המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים, ומיקום הכלים בתוך ה’קודש’ ובתוך ‘קודש הקודשים’ וכן המסך שלפתח האוהל.
רביעית, הפרטים הקשורים במזבח (הממוקם בחצר המשכן) והכלים שנלווים אליו
ולבסוף: חצר המשכן על עמודיה, קלעיה ומסכיה.
נראה שהסדר אינו מקרי: הוא פותח בלב ליבו של המשכן, ארון העדוּת, או בעצם הלוחות שבתוך הארון, או בעצם האותיות החרוטות על הלוחות. שם, מעל ארון הברית, בין שני הכרובים המוצבים על ארון העדוּת, הוא מקום ההתוָועדות עם ה’: ” וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות כ”ה 22).
מכאן אנו נעים במעגלים הולכים ומתרחבים מן הפְּנים החוצה: מהארון וממקום ההתוודעות אל הכלים האחרים המוצבים לפני הפרוכת, מהם אל האוהל עצמו העוטף את הכלים הללו, אל הפרוכת המפרידה בין קודש הקודשים לבין הקודש, והמסך המפריד בין הקודש לחצר, ומהם אל המזבח והחצר המקיפה את האוהל, שבה ניצב המזבח.
פרשנים במשך הדורות מצאו לתבנית המשכן הסברים סמליים. הפרשנים המסורתיים, ובראשם ספר הזוהר, ראו בתבנית המשכן את תבנית הבריאה, התבנית על פיה בנוי העולם. ארבעת היסודות, שבע הספירות, שנים עשר המזלות, ובכרובים ראו שילוב של כל החי על פני האדמה: החיות, העופות ובני האדם.
המשכן הוא בראש ובראשונה מקום של דו-שיח. מקום של התוָועדות עם האל. הוא איננו מבנה שכולא את האל ומשמר אותו פנימה, כמו שֵד בבקבוק, אלא מקום פתוח המאפשר כניסה ויציאה, שיח ושיג.
אני מבקשת להתעכב על פרט מעניין אחד, ולטעון שהדו-שיח המתבקש הוא לא רק דו שיח אנָכי בין משה לאלוהים, או בין העם לאלוהים. הדו-שיח המתבקש הוא גם דו-שיח אופקי, קהילתי.
אני רוצה להפנות את תשומת הלב לשני אִזכורים דומים, במקום הפנימי ביותר של המשכן ובמקום החיצוני:
על הכפורת עומדים הכרובים, יצורים שיש להם גוף של חיה וכנפים של עוף ופנים של בני אדם שעשויים זהב עליהם העיד יוסף בן מתתיהו:
“היו אלה בריות מכונפות שכדוגמתן לא ראה אף בן-תמותה”
בין שני הכרובים הללו מתרחשת, כאמור, ההתוועדות בין משה לאלוהים.
על מיקומם של הכרובים נאמר:
“וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים” (שמות כה’ 20)
משם אנחנו מגיעים לשכבה החיצונית יותר, ליריעות העור המחפות על אוהל המועד. שם חוזרת מספר פעמים הוראה מעניינת:
“חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ” (שמות כו’ 3) (תרגום אונקלוס: “מלפפן חדא עם חדא” כלומר, מלוּפפות, כרוכות, אחת באחת, תרגום יונתן אומר: “רכוסות [מחוברות] אחת עם אחת”, ואילו רש”י מפרש: “תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד”, כלומר, כל חמש יריעות הן יריעה אחת המתחברת בקרסים ליריעה השנייה).
ההפטרה לפרשת ‘תרומה’ מתארת את בניית המקדש הראשון בימי שלמה. תיאור הבנייה מסתיים בפנייה של אלוהים לשלמה כאשר הוא מסביר את התנאי לקיום המקדש כמקום מפגש: “אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (מלכים א’ ו’ פס’ יב-יג).
אני רוצה לטעון שהתנאי הזה אומר דבר פשוט: על מנת שהבית או האוהל הזה יהפוך למקום מפגש עלינו למלא את חלקנו. וחלקנו הוא שנַפְנה את מבטנו אל הקרובים והחברים והאנשים שלצידנו ונדע שהקירבה וההבנה והאיכפתיות ושיתוף הפעולה הוא שעושה מקום לבית היוועדות, לבית תפילה:
“וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו” ו”חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ“.
כאשר מתחברות הלולאות לקרסים, ועשרת היריעות חוברות זו לזו כדי ליצור את היריעה המכסה את המשכן כולו, אז לפתע מתרחש הנס ההופך את המכלול הזה לאחד:
וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד (שם כו’ 6).
*מעשה המנורה שואב השראתו מעולם הצומח: שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד, כפתור ופרח