“וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם”
מה עוזר לנו לקום ולצאת לעוד כברת דרך קשה?
לא פעם אני שואלת את עצמי את השאלה: מה נותן לנו את הכח, את האומץ, ללכת בדרך שבה בחרנו?
בימים הללו אני שואלת את עצמי את השאלות הללו ביתר שאת.
אני שואלת את עצמי פשוט: מנין שואבים את הכח להמשיך?
את התשובה אני מחפשת בפרשת השבוע, פרשת דברים, בהם נפרשת תוכנית המסע בן ארבעים השנה במדבר. הפרשה פותחת ב:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה..
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם.
ומכאן אני חושבת על:
• פרספקטיבה של מקום, זמן והקשר חברתי: לשים את עצמנו בתוך ההקשר הרחב של המקום (‘בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן’), הזמן (‘בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ’) וההשתייכות: ‘כָּל יִשְׂרָאֵל’.
• דיוק ואיפוק: נקודות ציון מדויקות של מקום וזמן: לא להיסחף לתיאורים גורפים, להתייחס לאתגר הקרוב העומד בפנינו – one at a time
• קשר והקשר: “אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” – להתייחס אל עצמנו בתוך ההקשר הרחב: משפחה, קהילה, עַם, הדורות שקדמו לנו והדורות שיבואו אחרינו – לא משנה איפה אנחנו בקשת, אנחנו חלק מ’כל ישראל’ ואנחנו לא לבד.