 מחנה בני ישראל, ציור קיר בביה”כ בדורא אירופוס |
ספר במדבר, המספר על מסעות בני ישראל, אינו פותח ביציאה לדרך אלא דווקא במפקד – מיהם השבטים, מה גודלם וכיצד הם מתארגנים במחנה. מחנה בני ישראל מתייחד בכך שליבו של המחנה הוא אוהל מועד, מקור הקדושה, מקום המפגש בין אדם ואלוהיו.השאלה שפרשה זו מזמינה אותנו לשאול בשבת ‘דרך ארץ’, הקודמת למתן תורה: כיצד בונים קהילה, כיצד מארגנים חיים, שבמרכזם הקדושה, המפגש הבלתי אמצעי בין אדם לבין המסתורין שהתורה קוראת לו ‘אלוהים’. |
ספר ויקרא שאת קריאתו סיימנו לפני שבוע עסק בעיקר בחוקים, הרבה מהם נוגעים לטכסיות ולפולחן וקשורים לעבודת הכוהנים והלווים באוהל מועד (ולכן נקרא החומש באנגלית Leviticus).
בספר במדבר אנחנו חוזרים במידת רבה לסיפור המסע של בני ישראל במדבר.
עם זאת חומש במדבר, הנקרא באנגלית Numbers, אינו פותח ביציאה לדרך אלא במהלך מפורט ומדוקדק של התפקדות הקודמת ליציאה לדרך. מעבר לתיאור הארגוני והמִספרי של מחנה ישראל על שבטיו ובתי האב השונים, אפשר לראות בתיאור מחנה בני ישראל תוכנית של קהילה המאורגנת סביב קדוּשה[1], תוך דגש על עבודת הלווים, המשמשים בקודש ומהווים חולייה מקשרת בין הציבור הרחב לבין המשכן.
לא במקרה הביטוי החוזר לתיאור היחס בין השבטים למשכן הוא:
“מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” (במדבר ב’ ב’).
הפסוק הזה “מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” מזכיר לנו את החנייה של בני ישראל מול הר סיני, במעמד מתן תורה (אותו נקרא שוב בשבועות):
וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט’ ב’).
בני ישראל חונים סביב המשכן כמו שחנו מול ההר במעמד קבלת התורה. אפשר לראות במשכן שיחזור אופקי של מעמד הר סיני, כאשר בסיני הקדושה עלתה יחד עם העלייה במעלה ההר, ואילו במשכן גדלה הקדושה ככל שנכנסים פנימה: מן המחנה של השבטים אל חניית הלוויים בטבעת הפנימית, ממנה אל חצר המשכן, אל הקודש ולבסוף אל קודש הקודשים. שם, בקודש הקודשים, מוצפנת התכלית של מעמד הר סיני: לוחות הברית. המשכן משחזר את מעמד סיני באופן כזה שהנגיעה בקודש והברית בין העם לאלוהיו מתרחשת בכל פעם מחדש כאשר מתקרב אדם מישראל אל הקודש באמצעות הקורבן, בכל בוקר כאשר מזין הכהן את האש במנורת הזהב ובכל פעם שנכנס משה לדבר עם אלוהים בין הכרובים הסוככים על הכפורת המחפה את ארון הברית.
ייתכן שזו הסיבה בעטייה לא נקבע בתורה המיקום המדויק והתאריך המדויק של מתן תורה, על מנת שהמעמד יוכל להתרחש בכל פעם מחדש. ובכל זאת, הזהירות המקראית לא מנעה מן החכמים, מאות שנים אחרי שנימסרו הלוחות למשה בסיני, לקחת לעצמם חירות מדרשית מרחיקת לכת כדי לזהות את מועד מתן תורה עם חג השבועות, אולי לאור הפרשנות הנועזת לפסוק משמות, הנמסרת בשמו של רבי יהושוע בן לוי במסכת אבות:
“חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” (שמות לב’)– אל תקרא חָרוּת אלא חֵירות
(משנה מסכת אבות פרק ו משנה ב)
יעקב ליכט בפירושו לספר במדבר (אצל נחמה לייבוביץ’, חומש במדבר, עמ’ 3) מציע שבסידור של השבטים סביב המשכן מונח היסוד או נטבע דגם לסדר חברתי שלקהילה שהקדוּשה, החזון, ההתגלות הם במרכז ההוויה שלה. קהילה שעבודת הקודש היא במרכז העשייה שלה, והיא הדבר שכנגדו מודדים האנשים את עצמם ואת מעשיהם.
לאור פרשנותו של ליכט אפשר להמשיך ולשאול: האם הדֶגם הזה יכול לשמש לנו גם באופן ההתנהלות שלנו הן בעיצוב סדרי העדיפויות והערכים המנחים את חיינו, וכן: האם הדגם הזה עשוי לשמש השראה לעושים במלאכת בניית קהילה, שרואה עצמה לא רק כקהילה חברתית, אלא כקהילת קודש. האם זהו הדגם שעשוי לתת קריאת כיוון לעשייה הקהילתית, המכירה בכך שמעבר לעשייה עצמה, קבלת שבת, חגיגת בר מצווה, חגים, לימוד או עזרה הדדית, קיים גרעין פנימי, מהות מוצפנת, כמו קודש הקודשים במרכז המחנה, שמזמינים חיבור עם הנשגב, נגיעה במהות שמעבר לנו, והם שמעניקים לעבודה זו מעמד של עבודת קודש.
*
מאמר חסידי מספר על רבי נחום מוורקי ששאל פעם את תלמידיו איזה שם ראוי ליתן לשבת שלפני חג השבועות, שהרי השבת שלפני חג הפסח זכתה לכינוי מיוחד – “השבת הגדול” ומן הראוי לנהוג כך אף בשבת שלפני חג מתן תורה. השיב רבי נחום לשאלת עצמו ואמר: “מכיוון שנאמר ‘דרך ארץ קדמה לתורה’, ראויה שבת זו לשם ‘שבת דרך ארץ’ “.
ברוח מאמרו של רבי נחום קורא המרכז לפלורליזם יהודי לקהילות התנועה ולקהילות וארגונים עמיתים להקדיש את השבת הקרובה ואת הימים הנותרים עד חג השבועות לאופן התנהלותה של החברה הישראלית בתחומים שונים, בהם דומה שנפקד מקומן של דרך הארץ והתורה גם יחד.
בשנים קודמות הפנינו מבט החוצה אל קהילות וקבוצות אנשים הזקוקות לעזרה ולתפילה, כאלה שגורלם בחג השבועות הבא עלינו לטובה איננו גורל של חלב ודבש, כמו אוכלסיית הפליטים, העובדים הזרים, משפחות השבויים והנעדרים.
השנה אני מבקשת להציע להפנות את מבטנו פנימה, לתוך המשפחה.
אני מבקשת להפנות את תשומת לבנו להתנהלותנו בתוך המשפחה, עם האנשים הקרובים לנו ביותר. בתוך ההתנהלות היום יומית, האם אנו מוצאים את הזמן להקשיב להם, להתבונן בצמיחה שלהם, לחזק אותם בבחירות שלהם, לומר להם עד כמה הם יקרים וחשובים לנו, עד כמה אנחנו מתפעלים מן הדרך שהם בוחרים לעצמם?
בשבת הזו ובימים שלפני מתן תורה אני מציעה רגעים של מחשבה על הלימוד הגדול, על התורה, שמלמדים אותנו הקרובים לנו ביותר, ועל הברכה הגדולה שהם מעניקים לנו.
[1] יעקב ליכט, פירוש על ספר במדבר