צעד אחד ואלף מילין – דבר תורה לפרשת ‘מַסְעֵי’

פרשת מַסְעֵי, הפרשה המסיימת את ספר במדבר ומסכמת את סיפור מסעותיהם של בני ישראל במדבר, מציעה כמה כיווני מחשבה על האתגרים וההזדמנויות הטמונים במסע.בנסיבות חיינו היום השאלה שאני מציבה בפני הפרשה היא: מנין שואבים כח להמשיך במסע?שלושת הפסוקים הראשונים של הפרשה(במדבר פרק לג’ 1-3): תמוז תשס”ו, בבת עין

“אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.“

חוזרים על השרש נסע ארבע פעמים, ויוצרים מצלול ומקצב שירי, שעומד ככותרת לפירוט שבה בעקבותיהם של התחנות במסעותיהם של בני ישראל במדבר.

הפרשנים שואלים את השאלה המתבקשת: לשם מה החזרה, לשם מה הפירוט?

מדרש תנחומא מציע את משל המלך ובנו החולה, במדבר רבה פרשה כג:

‘אֵלֶּה מַסְעֵי’ – משל למלך שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר: כאן ישננו, כאן הוּקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקב”ה למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר: ‘אֵלֶּה מַסְעֵי’.

לטענת המדרש, חלק ממהלך הריפוי של הבן הוא להיזכר במחלה ולפרט את שלביה השונים. כאשר משחזרים את שלבי המחלה, אולי זו גם הדרך לבדוק את שלבי הריפוי.

אלא שהמשל, כדרכם של משלים, פותח אפשרויות רחבות מעבר למוצהר בו. אם הבן הוא חולה, מיהו הרופא שהולכים אליו? ומה המשמעות של חוליו של הבן, במציאות שבה נכתב המשל, המציאות של אחרי החורבן? ומה אומר המשל לגבי התרופה לה זקוק הבן? (האם התרופה היא עצם המסע? היציאה לגלות? היציאה מירושלים ומן המציאות של בית המקדש?).

רש”י ובעקבותיו רבים מן המפרשים (רמב”ן, רמב”ם ואחרים) מבקשים לראות בפירוט זה הודעה על חסדיו של הקב”ה כלפי ישראל, שלמרות שגזר עליהם את מסע ארבעים השנה במדבר נתן להם מקומות לחנות ולנוח בהם:

(א) ‘אֵלֶּה מַסְעֵי’ – למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ”י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה.

בפירוש הפשוט של רש”י אפשר למצוא כלל פסיכולוגי חשוב: גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, אומר פתגם סיני, ועליו מוסיף רש”י: התחנות בדרך הן שהופכות את המסע לאפשרי. על מנת להמשיך במסע צריך לסמן תחנות בדרך, אחרת האתגר הוא גורף וקשה מידי.

לכך מוסיף הרמב”ם את עניין הפרספקטיבה של הדורות. המחשבה על הדורות הבאים, הרצון לחקוק את הדברים בזיכרון המשותף: “כדי שיראו הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות” (הרמב”ם, מורה נבוכים) גם הוא אתגר שמושך אותנו קדימה, שמחייב אותנו להוציא מעצמנו את המיטב.

הפרשן האיטלקי בן המאה ה-18 ספורנו מציע כיוון חדש, שמעמיד במרכז יחסים של אֵמון ושל חסד:

רצה האל יתברך שיכָּתבו מסעי בני ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה(ירמיה ב’ ב’),באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ.

וכתב גם כן ענין המסע, שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאוד, ובכל  זה לא נמנעו.

ספורנו נשען על הפסוקים הפותחים את פרק ב’ בירמיהו, הנקראים ממש בתקופה זו, בשבת שאחרי יז’ בתמוז (פינחס או מטות): “זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה“(שם).

הוא מתאר את הקושי הכפול של המסע: הקושי לצאת לקראת הבלתי ידוע ולצידו גם הקושי לעצור את המסע ולהתארגן לחנייה. מה בכל זאת מאפשר את היציאה לדרך בכל פעם מחדש? ‘באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ’ – יש לפניהם החזון, המטרה, האידיאל, ועל מנת להיות ראויים לו הם יוצאים לדרך, למרות הקושי הכרוך בכך.

לפרשנויות המסורתיות הייתי רוצה להוסיף שפרשת ‘מסעי’ מציעה לנו את ההזדמנות לספר את הסיפור שמארגן את הפרטים לשלמות אחת. בתהליך שעובר עם ישראל להפוך לעם צריך לעצור מידי פעם ולספר את הסיפור, לרקום את השתלשלות האירועים שעוברת על ה’ערב-רב’ היוצא ממצרים והופכת אותו לעם. כאשר מספרים את הסיפור זו הזדמנות להתבונן בדברים במבט חוקר, בודק, אם תרצו  – ביקורתי, וגם לגלות בסיפור את תווי החסד שבו, החסד האלוהי והחסד האנושי גם יחד. זוהי הזדמנות להכיר, למנות ולהודות על חסדינו, ואולי לחזק בכך את יכולתנו להתחיל בדרך חדשה ולהתמיד בהליכה בדרך, במסע, לא על מנת להגיע למנוחה ולנחלה, אלא כדי לצבור כוחות ולהמשיך לפרק הבא.

על השאלה מאין לוקחים כוחות כותב גם נתן יונתן את השיר הבא:

תמיד לאורך החוף
מילים: נתן יונתן

תמיד לאורך החוף
לפעמים מים לפעמים חול
תמיד רוחות
מפריחות פרורי ים מלוחים
אומר לנפשו קר לי
מאוחר לי
מאיִן לוקחים כוחות
להתחיל עכשיו
לשחות,

 

תמיד לאורך החוף,
שיכור ומאוהב במונרכיה העתיקה של הים
ובחולות הנודדים ובעצב
הנושב תמיד לאורך החוף.