“משלך יתנו לך” –  מה הציל את נח מן המבול?

כתב יד של המקרא, 1372

 הסיפורים הראשונים בתורה:

הנחש מקנא באישה ומציע לה את פרי הגן האסור.

קין איש האדמה מקנא בהבל אחיו שמנחתו נענית, וקם להורגו.

ובפרשת נח: ‘ותמלא הארץ חמס’.

רבי יוסף חיים (בכינויו ‘הבן איש חי’) פונה לכיוון מפתיע בכל מה שנוגע לתיאור של הצדיקות של נוח והצדיקות בכלל:

“ועוד ראוי לו גם כן להיות צדיק תמים ולא ייכשל. והוא על-ידי שלא ייתן עיניו באינו שלו.”

לכאורה, פשוט מאוד להיות צדיק: אל תרצה מה שאינו שלך. במילים אחרות: אל תקנא באדם אחר על מה שיש לו.

נשמע פשוט.

אבל מי שאי פעם חש רגש של קנאה יודע שממש לא פשוט לנער מעלינו רגשות קנאה.

מכאן ממשיך הרב יוסף חיים ומזכיר את דברי בן עזאי שעשויים להציל אותנו מן הקנאה:

“משלך יתנו לך,

ובשמך יקראוך,

ובמקומך ישיבוך,

ואין שכחה לפני המקום,

ואין אדם נוגע במוכן לחבירו.” (בן איש חי עמ’ יא’)

הדברים ידועים ומוכרים: להסתפק ולשמוח בחלק שניתן לנו.

בכל זאת עולה תחושה של עוצמה מן האופן שבו בן עזאי מנסח את הדברים: מה ששלך – כבר נתון לך, ויגיע אליך. ‘בשמך יקראוך’ אני מבינה: אתה תהיה מי שאתה אמור להיות. אל תנסה להיות מישהו שונה, לבקש גורל שנתון למישהו אחר. יש לך מקום בעולם, אל תנסה לתפוס מקום של מישהו אחר. אל תנסה לקחת בגניבה את מה שהוא לא שלך בכל מובן, לאו דווקא כסף וזהב שבחומר.

לעומת הדור שהתמלא חמס, עומדת צדיקותו של נח, שלא ביקש לעצמו גורל נוח, ונשא על גבו את התפקיד כפוי הטובה לבנות את התיבה ולהציל את עצמו, את משפחתו ואת עולם החי והצומח מן המבול.

כל האחרים היו עסוקים כנראה בלתבוע לעצמם את החלק שהיה מיועד למישהו אחר, עסוקים בלבנות ולשפץ ולשדרג את מעמדם בעולם, כל-כך עסוקים עד שלא ראו את המבול שהולך ומגיע על הארץ: הרי המבול לא קרה ביום אחד, בכל זאת לקח ארבעים יום להשמיד את הארץ כולה, שלא לדבר על השנים שבהן בנה נח את התיבה (חכמים גורסים – מאה ועשרים שנה..).

קנאה היא אכן אחד משלוש הדברים, לצד תאווה וכבוד, ש’מוציאים אדם מן העולם’ (משנה אבות פ”ד משנה כח’), בעיקר מוציאים אדם מעצמו, מהאפשרות לחיות עם עצמו בשלום ולמקד את כוחותיו בלמצוא ולמצות את הפוטנציאל שטמון בתוכו, שהוענק לו כמתת אל.

אני לא יודעת אם בדבריו של בן עזאי יש מתכוֺן להתנערות מן הקנאה, אבל ייתכן שאם נשנן לעצמנו את הדברים האלה, הם יחלצו אותנו מליפול בפעם הבאה במלכודת הקנאה וצרות העין:

“משלך יתנו לך,

ובשמך יקראוך,

ובמקומך ישיבוך,

ואין שכחה לפני המקום,

ואין אדם נוגע במוכן לחבירו.”