בתוך סבך הפרשיות המהדהדות של פרשת וירא, בתוך שלל השאלות והתהיות על מעשיהן ומניעיהן של דמויות הענק הפועלות בה, אני מוצאת את עצמי מרותקת השנה לדמותה האלמונית, השתוּקה, של אשת לוט.
כל מה שאנחנו יודעים על אשת לוט מתוך הפרשה הוא שרגע לפני הפיכת סדום המלאכים מחזיקים בידיה ומניחים אותה, יחד עם אישהּ ושתי בנותיה הצעירות, מחוץ לעיר. לוט עוד מוצא עוז להתווכח עם ההוראות שהם מקבלים לגבי יעד הבריחה ומכאן מתחילה המנוסה, כאשר מאחור, בבית, העיר מתהפכת, מהומת סדום ועמורה ממש.
ואז, בשיא ההמולה, כאשר מטר הגפרית והאש ניתך עדיין מן השמיים, כאשר הכיכר הירוקה הופכת ממש מתחת לרגליהם למדבר, אולי רגע לפני הפנייה האחרונה שממנה כבר אי אפשר יהיה עוד לראות את עיר מגוריהם, אשת לוט עוצרת להביט:
“וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח”[1].
השאלה מדוע מפנָה אשת לוט את מבטה לאחור העסיקה פרשנים רבים, מן הפרשנים המסורתיים, שדנו אותה לשֶבט, דרך אחרים שניסו להסביר ולתרץ, ועד לפרשניות בנות זמננו שביקשו ‘להביט אחורה אל אשת לוט לא בזעם כי אם בחמלה'[2]. כניסתן של נשים לעולם הפרשנות הכתובה, לוּותה בקולות המנסים להבין ולדובב את האישה העלומה, האילמת, שלא היתה לנו הזדמנות לשמוע ממנה מילה אחת, אפילו לא לשאול לשמה, לפני שקפאה לנצח בנציב המלח.
הפרשנויות להסבת הראש של אשת לוט מספקות שלל הסברים שנע בין סקרנות לדאגה, בין קשיי פרידה לרכושנות, ופותחות מניפת רגשות שמניעים את האישה הנמלטת – זעם, נקמה, התרסה ואף האפשרות שהיא פשוט התעכבה, מעדה, פניה נפנו בטעות לאחור[3].
לצד כל אלה אני מבקשת להציע פירוש פשוט, קשה, מצמית – ממש כמו הדבר שגרם לאשת לוט לקפוא על מקומה: כאשר לוט הפקיר את בנותיו לגחמת ההמון שיעשה בהן ‘כטוב בעיניו’ הן, הבנות לא בהכרח היו מודעות להצעה, אך אימן שמעה והבינה. היא הבינה כי בנותיה הן הפקר בעיני אביהן והוא מוכן להניח להמון חסר רחמים להתעלל בהן הרבה לפני שהוא ניצב להגן עליהן בגופו. התנהגותו זו של לוט עולה, אגב, בקנה אחד עם איסורי העריות של המקרא בהם לא נזכרים יחסים אסורים בין אב לבתו: ייתכן שיש כאן השתקפות של סטנדרטים חברתיים נהוגים (בימי קדם, כמובן).
מה קורה לאֵם שמגלה שבן זוגה מתעלל בבנותיה/בנותיו? היא נקרעת בין האינסטינקט להגן על בנותיה לבין הנאמנות לבעלה. ולכן, יכול מאוד לקרות שהיא קופאת, משותקת. מסֵיבה את פניה לא לראות, לא לדעת, כי אם תדע ותבין – האמת תהיה קשה מנשוא, ולא יהיו לה כלים להתמודד איתה.
הפיכתה לנציב מלח מייצגת מצד אחד קיפאון, שיתוק, הפניית גב לְמה שמתרחש מול עיניה ממש, ומצד שני יש בה איזה נצחיות – כי מלח הוא חומר משמר: דבר שממליחים אותו מצד אחד מאבד את חיוניותו אך מצד שני הוא משתמר לאורך זמן, וכך אשת לוט הופכת לעֵדה אילמת לעוול הנורא שהתרחש במשפחתה, עוול שהיא לא הצליחה לזעוק עליו אבל הצליחה להקפיא אותו דרך הפיכתה למצֵבה אלמותית.
נראה לי שאשת לוט אכן ראויה לשֵם שנתן לה המדרש[4], עידית, מלשון עדוּת: עדות לאסון הנורא שהתרחש בסדום ועדות לאסון הנורא שפקד את משפחתה. היא לא יכלה להישיר מבט בפניו של האיש שהפך להיות מאהוּב (או לכל הפחות שותף) לאויב המר ביותר, המאיים על הדבר היקר לה מכל. היא הסבה את ראשה לאחור כי לא יכלה להסתכל קדימה. (אבל מעניין, ואולי גם מנחם, שהבנות שלה דווקא כן!) [1] בראשית יט’ כו [2] רחל רייך, הביטו אחורה בחמלה,
1 בראשית יח’ כא
2 בראשית יט’ כו
3 רחל רייך, הביטו אחורה בחמלה, בתוך: קוראות מבראשית, עמ’ 109
4 ויסלבה שימבורסקה, אשת לוט
5 פרקי דרבי אליעזר, פרק כה’