היציאה הפלאית, הבלתי מובנית, של אברם אבינו לדרך מלמדת אותנו שיעור על האפשרות לאחוז בחוט של תקווה ולצאת לדרך, גם כשהדרך עלומה ונסתרת וקשה לדמיין את תכליתה. הצידה שלקח אברם לדרך מלבד מתמצית בחוט דק של תקווה, של אמונה, של ידיעה שבכוחו להתמודד עם האתגרים שיקרו בדרכו. האם נוכל ללכת גם אנו, היום, לאורו של אברם בנתיב הלא זרוע של האמונה?
חשוון תשע”ב, נובמבר 2011
אור אברהם אבינו זורח על כל העולם כולו
כל משפחות האדמה קוראות לך אבינו רם
אביר מבחן האמונה, שקם לו לשנות את העולם.
כחול אשר על שפת הים, אכן קויימה ההבטחה
היום מאז ועד עולם, עד כמה רב הוא זרעך
מאור עולם בנשמתך, מאור עולם בנשמתך.
הו, אברהם אבינו, אסוף את כל בניך האובדים
איכה זה נתפלגה דרכנו, בסבך הארץ עקודים
הלוך הלכנו אל הארץ, אבל עוד לא נופצו כל הפסלים.
ככוכבים בשמי הלילה אכן קויימה ההבטחה.
לבד שומע קול קורא, לקום ולשנות את העולם.
כי אנשים אחים אנחנו, אז למה זה בינינו המריבה
היפרד נא מעלי, אם השמאל – איימינה ואם תיימין – אשמאילה.
ככוכבים בשמי הלילה אכן קויימה ההבטחה.
לבד שומע קול קורא: לקום ולשנות את העולם.
אלה הן מילותיו של עובדיה חממה לשיר ‘אור אברהם’ שכתב והלחין.
הרב מיכאל מרמור כתב פעם במכתבו לידידי ההיברו יוניון קולג’, על ההבדל בין אופטימיות לבין תקווה. אופטימיות, הוא ציין, היא התחושה ש’יהיה בסדר’, שהסרט הזה ייגמר עם סוף טוב. תקווה, לעומת זאת, מבוססת על תחושה, על אמונה, שמָה שיִקרה, גם אם לא יהיה טוב, בכוחנו יהיה להתמודד איתו ולצמוח ממנו.
הוא המשיך וציין שני מקורות אפשריים של המילה תקווה[1]:
האחד, קשר למילה מקווה, שולח אותנו למשמעות של תקווה כמקור חיים וחיוניות אליו אנו מתחברים כדי לזכות בכוחות ובהשראה.
הפירוש השני, המעניין יותר, קושר בין המילה תקווה לחוט או חבל, כפי שהוא מופיע לראשונה בסיפור רחב והמרגלים ביהושוע:
“הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ ” (יהושוע ב’ יח’).
ומפרש רש”י: ‘אֶת תִּקְוַת’ – לשון קַו וחבל.
עגנון משתמש גם הוא בביטוי המופלא הזה “תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי” בסיפור ‘בדמי ימיה’, כביטוי של קשר, ברית, הנקשרת בין שני אוהבים שקשה יהיה, ואף בלתי אפשרי, להתירה.
מעניין לחשוב על ‘תקוות חוט השני’ הנקשרת בחלונה של רחב בהקשר למדרש שייתכן ומגיב לרווקוּתו הצורמת של יהושוע בקביעה שיהושוע נשא לאישה את רחב, ודורות של כהנים ונביאים יצאו ממנה, ביניהם הנביא ירמיהו[2]. טמונה במדרש זה ההבנה כי החוט שקשרה רחב בחלון ביתה רומז משהו על הַקֶשר שקשרו המרגלים עם הארץ שאת שמעהּ שמעו במשך שנות נדודיהם במדבר, קשר שאכן קשה יהיה להתירו, ובד בבד הוא מסמן את הקשר שקשרה רחב עם גורלו של העם הנווד ולְמוד הסבל המחפש לעצמו בית בארץ כנען.
אני תוהה על הביטוי ‘חוט של תקווה’. כשאנחנו אומרים ‘חוט של תקווה’, האם הכוונה היא למשהו דק מאוד וחמקמק, שקשה להיאחז בו, או שמא כוונתנו לקַו מסומן, ברור, שאפשר לתפוס בו ולהמשיך ממנו הלאה.
זהו בעיני סיפורו אברם, אברהם. האיש הנאחז בחוט של תקווה והולך הלאה, הרחק מן המוכר והידוע והנאמר והנעשה לפניו, אברם הנענה לציווי: ‘לֶךְ לְךָ’.
חוט דק של תקווה אני מוצאת משוּך גם על הימים הללו, שבו אנו מציינים את יום הזיכרון השישה-עשר ליצחק רבין.
שש עשרה שנה אחרי הרצח, הזמן, כמו הזמן, עושה את שלו.
המחנק בגרון התפוגג, נוער הנרות כבר לא נוער. ילדי קבוצת בר/ בת המצווה שלנו השנה עוד לא נולדו כאשר אירע הרצח. הם לא שואלים את עצמם את השאלה: איפה הייתי כששמעתי על כך לראשונה.
כשם שלזמן דרכים משלו, כך גם לזיכרון. ונדמה לי שהזיכרון של יצחק רבין מזמֵן לנו הזדמנות, הזמנה, לעצור לרגע ולהרהר לאן פנֵינו, מה למדנו, ומה משמעות הזיכרון עבורינו, כאן ועכשיו.
אחד השיעורים החשובים שעולים מהזיכרון בעיני הוא עד כמה גרם לנו הכאב להשיל את הציניות האופיינית שלנו, כישראלים למודי היסטוריה מורכבת ותחושה בסיסית של חוסר אונים הגובל בייאוש. הכאב החזיר לנו את הפגיעות, את הרכוּת, את החרדה לגורלנו, לגורל המדינה.
באופן שונה, ולהבדיל אלפי הבדלות, אירועי הקיץ האחרון, המחאה החברתית, ולאחרונה, חזרתו של גלעד שליט, אפשרו לנו פעם נוספת להשיל את הציניות ולהאמין שוב ביכולתנו להרגיש, להתרגש, לכאוב, לשמוח, להאמין ולקוות.
בשנים שחלפו מאז הרצח התבגרנו והתפכחנו, ובכל זאת אני מקווה שלא נניח לעצמנו לחזור וליפול למלכודת הציניות. אני מקווה שהרצח, או זיכרון הרצח, יגרום לנו להשיל את השריון הזה, לחזור והרגיש את הכאב שגרם לנו המעשה הנורא, וגם להתמיד בתחושה שהשבר הזה גרם לנו להיות טובים יותר ומחוייבים יותר.
שש עשרה שנה אחרי, אני חושבת שאנחנו יכולים לדבר על חוט של תקווה.
תקווה שהרצח המתועב שקרה בקרבנו הצמיח משהו שקשה לאמוד ולתאר אותו, אבל הוא ממשי וקיים. משהו שמחזיר אותנו לשאול על זהות, על שייכות, על מחוייבות. משהו שמחזיר אותנו לדבר על יהדות, על הלכה, על הליכה.
שש עשרה שנה אחרי אני חושבת שאפשר לדבר, בזהירות המתבקשת, על תקווה.
תקווה שצומחת כמו עשב רענן בין סדקי המרצפת שנשברה.
אולי רצח רבין מחזיר אותנו, מזכיר לנו, את מוצאנו מאברהם, שגם כאשר התיישב בארץ המשיך לחיות בה בתחושה שהוא רק ‘גֵּר וְתוֹשָׁב’[3]. אברהם שידע ללכת ולנדוד, שלא הרגיש אדונוּת ובעלות והבין ש’לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן’[4], שהלך עם תחושה בסיסית ועמוקה של עובר אורח ובהיותו כזה נשאר פתוח להתרשם, ללמוד ולקוות, וגם להסביר פנים לעוברי אורח אחרים.
‘אור אברהם אבינו זורח על כל העולם כולו
כל משפחות האדמה קוראות לך אבינו רם
אביר מבחן האמונה, שקם לו לשנות את העולם.’
מי יתן ונמשיך גם אנו לאחוז בחוט התקווה הדק ולהאמין שאפשר וצריך ובידינו הדבר לשנות את העולם.
[1] גם ההפטרה לפרשת ‘לך לך’ קושרת את חוט התקווה בפסוק: וקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ (ישעיה מ’ לא’)
[2] “רבי בון אמר: צדיקים הלכו לשם, ויבואו כגון יוסף לאסנת, יהושע לרחב בועז לרות” קהלת רבה פרשה ח ד”ה א [י] ובכן.
וכן: “שנאמר ותורידם בחבל וגו’, ומה שכר נטלה על כך? ר”א אומר: זכתה שיצאו ממנו שמנה נביאים וכהנים, ואלו הם ירמיה, וחלקיה, ושריה, ומעשיה, ברוך בן נריה, חנמאל, ושלום, וכתיב: ‘ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע’, אלו בני רחב הזונה, שהטמינה את המרגלים בבוץ. (ילקוט שמעוני יהושע רמז ט).
[3] כך הוא מעיד על עצמו במשא ומתן עם עפרון בעניין מערת המכפלה, אותה הוא מתעקש לקנות בכסף מלא, בראשית כג’ ד’
[4] משלי כז’ כד’