קפיצת האמונה – דברם לפרשת מקץ


האומץ לראות בחלומות פרעה תמונה של מציאות דינמית, מעורבבת, בו זמנית, שבה השפע רומז על הרעב שיבוא בעקבותיו, ואילו הרזון מסמן את הפוטנציאל לשפע, הופך את יוסף ‘בעל החלומות’ לאיש של אמונה ולמנהיג הראוי לעמוד בראש הפירמידה המנהלית של מצרים. בד בבד עומד בפני יוסף האתגר לברר מחדש את יחסיו המורכבים עם אחיו, היורדים מצרימה לשבור שבר. יוסף נאלץ להתמודד עם זיכרונות העבר המודחקים ולהתעלות מעל לרגשות הכעס והנקם.

דינמיקה דומה לזו שפועלת בחלומות פרעה פועלת בבסיס המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין הדלקת נרות החנוכה: האם האור הולך ופוחת או גדל ומתעצם? ההאם הנרות ‘מגרשים’ את החשיכה, או נותנים לה להשתלט שוב? ‘קפיצת האמונה’ שאנו מציינים בחנוכה מאפשרת לנו לראות תמונה מורכבת ובו-זמנית העומדת על הכרה בגודל משימות החיים העומדות מולנו, ולצידה האמונה בכוחנו להתמודד בהן ולהדליק מחדש את האש במנורה.


טבת תשס”ז, דצמבר 2006 (נר שמיני של חנוכה)

סיפורו של יוסף בפגישה המחודשת עם אחיו בפרשת מקץ מלמד אותנו על שני אתגרים: האחד, לגבור על רגשות הכעס והנקם, ולספר מחדש את סיפור חיינו, והשני: לראות מעֵבר לניגוד שבין הפרות השמנות לַרָזות שבחלום.

חלום הפרות מזמין אותנו לראייה בו זמנית ולא שגרתית, ראייה ששומטת את התפיסה המעמידה את הדברים כאפשרויות סותרות – “או – או”, ומציעה לנו לראות את המציאות כ”גם וגם”. המשמעות היא שבזמן שאנו נהנים ממראיהן המדושן של הפרות השמנות, אנו גם יודעים ומתכוננים לכך שיגיע גם תורן של הרזות, וכאשר עולות מן הנהר הפרות הרזות, נצליח לראות מבעדן את הפוטנציאל של פרות שמנות ומלאות בשר.

אתגר דומה אני מוצאת במחלוקת שבין הלל לשמאי בסוגיית הדלקת נרות החנוכה. בית שמאי מציע להתבונן בפרות הרזות על מנת לדמיין את האפשרות של המלאות, שהיא בגדר פוטנציאל בלבד.  הלל לעומתו מציע להגדיל את האור על מנת לחגוג את האפשרות לגבור על החשיכה העוטפת אותנו סביב. הלל בוחר לראות את הפרות הולכות ומתמלאות, לא כפוטנציאל אלא כמציאות ההולכת וגדלה לנגד עינינו. העובדה שהמחלוקת מתועדת ולא נמחקה, למרות שנים של ‘הלכה כבית הלל’, מזמנת לנו הזדמנות נדירה להכיר בו זמנית בשתי אופנים לתפוס את המציאות ולהתייחס אליה: לראות את האור ההולך וגדל (הלל) ובאותו זמן להיות מודעים לחושך הקיים בכל מקום שבו נעדר האור (שמאי); לשמוח על היותנו כאן, ובו בעת גם להכיר בכך שייתכן ו”נוח לו לאדם שלא נברא”[1].

הנס של חנוכה טמון בעוז ובאומץ לראות את או להאמין בפוטנציאל הטמון בכד הקטן. האפשרות לראות את הפוטנציאל ולא לחכות להוכחות חותכות לקיומו, זוהי ‘קפיצת האמונה’ של סיפור חנוכה: למרות מיעוט השמן בחרו מטהרי בית המקדש להדליק את המנורה. ואחר-כך השמן,’ כלומר, הכוח המניע, המזין, התמלא והתחדש מאליו.

כך אנחנו בעמדנו מול אתגר חדש ויוצא דופן הדורש מאיתנו מלוא תעוזה והשקעה: תמיד נדמה שאין מספיק כוחות, זמן, משאבים, שותפים, תמיכה. אבל כאשר אנו מעיזים ו’קופצים למים’, ולא מחכים להוכחה ברורה וחותכת שיעמדו לנו הכוחות והמשאבים לסיים את המשימה שלקחנו על עצמנו, או אז עצם המעשה וההעזה יזינו את הכוחות והאפשרויות להדליק את האש ולעשות מעשה שיטביע חותם.

שטיינזלץ[2] רואה ביוסף דמות ביניים שבין הנביא לאדם הפשוט. חלומותיו אינם בגדר נבואה, אך יכולתו להיות מחובר לעולם החלומות ולפרש חלומות מקנים לו מעמד של ‘רואה חלומות’ או ‘בעל חלומות’. הוא חי בדו-שיח קולח עם החלקים היותר אינטואיטיבים שבו, עם התת-מודע, הוא רואה את הפנים האחרות, החבויות, של המציאות, רואה את הפוטנציאל הטמון בה לשינוי.

שני האתגרים הגדולים הניצבים בפני יוסף בפרשת ‘מקץ’ ואחריה הם: לוותר על הכעס ורגשות הנקם ולמצוא את הדרך חזרה אל אחיו, במילים אחרות, לספר מחדש את סיפור החיים שלו ‘לטובה’. היכולת לספר מחדש סיפורים באופן בו נשזרים הפרטים לתוך תוכנית כוללת של פיוס, של חסד ושל צמיחה, היא סגולה יקרה לאדם חפץ חיים, שאינו רוצה לכלות את חייו במרירות, רגשות נקמה והתבצרות בכעסו.  האתגר השני הוא להתבונן בחלום של פרעה ולראות את פניו הכפולות: נכון, יש בחלום חיתוך ברור בין שובע לרעב, בין שלמות לבין שבר, בין “שמנות” לבין “שדופות” – אבל חוכמתו של יוסף מתמצה ביכולת לצפות בסכנה של השדופות עוד כאשר הפרות השמנות מלחכות באחוּ, וכאשר עולות השדופות מן היאור לראות בהן את הפוטנציאל של השמנות.

זהו אקט של אמונה, של מנהיגות.

פירוש החלום מזכיר את סיפורו של הרב יוסף חיים על האיש שביקש להטביע על טבעתו את המילים: “גם זה יעבור”. בימי המצוקה – וודאי שטוב שיזכור שגם אלה יעברו; בימי השפע – הן מזכירות לו “כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן”, ואתגרים חדשים עוד יתייצבו לפתחו וידרשו ממנו לגייס מחדש את כוחותיו ותעצומות הנפש העומדים לרשותו.


[1]  תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב

[2]  במאמר: בעל החלומות, מתוך: סיפורי ראשית, תניא ציון, עורכת, הוצאת ידיעות אחרונות