משהו באוויר.
דריכות, ציפייה, שקט כזה שמשתרר כאשר מתאמצים לשמוע קולות שבאים מרחוק.
לפני עלות השחר מתכנסים בבתי הכנסת לומר סליחות ולשמוע את תרועת השופר – תקיעה, שברים, תרועה.
קול השופר “מְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְמֵּקִיץ נִרְדָּמִים” – מעיר ומעורר ומעודד אותנו לצאת לשוּח, לצאת לַשִיח עם עצמנו, עם אלוהינו – זה שבדרך כלל הוא רחוק בשמים ובחודש אלול הוא כאן, קרוב, יוצא אל השדה, כך שאם נצא גם אנחנו אפשר שנפגוש בו.
כן, זעקת השופר קוראת אותנו לסדר, קצת מנערת אותנו משלוותנו וקוראת לנו להתבונן, לחקור, לבדוק, לשאול. אז במה שונה קריאת השופר מאזעקת ‘צבע אדום’, שגם היא עוצרת אותנו משטף העשייה, מעירה ומנערת ומחייבת אותנו לפעול במהירות?
הַחַסרים זעקות ואזעקות אנחנו?
האמנם אנו זקוקים כעת, שהגיע סוף סוף השקט המיוחל, להתאמץ לשמוע את קול זעקת השופר?
בקו הדק שעובר בין זעקת השופר לאזעקת ‘צבע אדום’ מקופלת המשמעות וההזדמנות של זמן אלול והימים הנוראים: מטרת השופר היא אכן לעצור אותנו, לגרום לנו לדריכות, להתריע מפני הבאות, אבל בשונה מאזעקת ‘צבע אדום’ שקוראת לנו להתכנס במרחב המוגן, המצומצם, התַּחום והמוגבל, קריאת השופר קוראת לנו דווקא לצאת. לצאת מגדרות עצמנו אל מרחבים חדשים, לצלול לעומקים שלא חקרנו, לפתוח אופקים חדשים.
תרועת השופר לא מספרת לנו על איום שמאיים לנחות עלינו (תרתי משמע) משמיים אלא על הזדמנות שנפתחת בימים הללו, בהם האוויר והנפש מתרככים, נוחים יותר להתרשם ולהתרצות.
קריאת השופר קוראת לנו להרחיב את תחומי המרחב המוגן שיצרנו לעצמנו, למתוח את גבולות הנפש, להאמין שאפשר ונכון וכדאי לנסות ולהעז, לשנות ולהשתנות.