‘וַתֹּאמֶר: אֵלֵךְ’ – דברים לפרשת חיי שרה

רבקה, אבל פן, ישראל, 1950

מיד עם הופעתה מצטיירת רבקה כנערה זריזה, החלטית ומכניסת אורחים. לצד אלה היא גם מגלה עוז רוח ואומץ  יוצא דופן כאשר היא נאותה לבקשתו של עבד אברהם לצאת מיד לדרך. לשאלת קרוביה היא משיבה נחרצות: אֵלֵךְ. לצד מעלותיה ניכרת בה גם הנכונות לצאת לדרך, אותה נכונות שגילה אברהם שתי פרשות קודם, בהיענותו לצו ‘לך לך’. רבנים חדשים שהוסמכו בהיברו יוניון קולג’ לאחרונה, מצהירים גם הם על נכונותם לצאת לדרך חדשה ולא סלולה.

 כא’ חשוון תשס”ח (נובמבר 2007), ראש העין

מאז שמע את הקול המצווה “וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה” ומאז הלכו הוא ויצחק בדרך אל ההר, “שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו”, אין מסופר עוד על שיח ודברים בין אברהם ליצחק. הכתוב מחריש בעניין יחסיהם בעקבות אותה הנפת סכין, שאחריה יצחק הוא לא ממש עצמו אלא דמות סבילה שהסובבים אותה נוקטים יוזמה לגבי גורלה. כפי שנראה בפרשה זו –אברהם הוא השולח את עבדו הנאמן[1] להביא ליצחק אישה, ובפרשה הבאה, פרשת תולדות, תהא זו רבקה שתקבע מי מן הבנים יהיה יורשו של האב הקדמון.

אולי לכן, בעקבות ההיכרות הקרובה שלו עם משפחת אברהם, מחפש עבד אברהם ליצחק נערה צעירה שהיא לא רק מלאת חן וחיים, אלא החלטית, נחושה ואקטיבית. כבר מרגע הופעתה, בולטת רבקה בפעלתנות ובנחישות יוצאות דופן, ולאורך הפסוקים המתארים את מעשיה מצטיירת מייד זריזותה המופלגת: היא מופיעה עוד “טֶרֶם כִּלָּה [העבד] לְדַבֵּר“, ואז, בראותה אותו, היא ממהרת להוריד את כדה ולהשקותו, ממהרת לערות שוב את הכד עבור הגמלים, רצה הלוך ושוב אל הבאר למלא עוד מים ולבסוף רצה אל בית אמה ומספרת למשפחתה את קורותיה.

אם עדיין לא שוכנענו סופית בנחישותה של רבקה, ממשיך הסיפור עם דו-שיח תמציתי שבין בני משפחתה של רבקה הדואגים לשלומה, המבקשים לדחות את הפרידה ממנה “יָמִים אוֹ עָשׂוֹר” לבין רבקה המפתיעה את כולם בתשובתה הלאקונית, ההחלטית: אֵלֵךְ.       

“וַיֹּאמְרוּ: נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ: וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה? וַתֹּאמֶר: אֵלֵךְ” (בראשית כד’ 57-58)

בתשובתה זו מעידה רבקה לא רק על נחישותה אלא גם על היותה מועמדת ראויה להפוך לחלק ממשפחתו של אברהם, אשר חותמת הזהות והגורל שהוא מביא עימו לתולדות העם שיֵצא ממנו הם כח ההליכה והנכונות לצאת לדרך.

הבוקר, כא’ חשוון תשס”ח, הוסמכו בירושלים בהיברו יוניון קולג’ חמישה רבנים (שתי רבות ושלושה רבנים) חדשים היוצאים לדרך בנתיביה של התנועה הרפורמית בארץ ובעולם: בכרמיאל, ביוקנעם, במודיעין, בכפר אדומים ובוורשה שבפולין. הרבנים הללו לא הולכים בנתיב שהוּתווה להם מראש אלא יוצרים את הדרך תוך כדי הליכתם. כל אחד מהם בדרכה, בדרכו, מפלס לעצמו דרך אל ליבה של החברה הישראלית, הזקוקה כל-כך למשב הרוח המרענן של יצירה יהודית מתחדשת.

בדבר תורה ותודה בשם המוסמכים דיברה הרבה סילבנה (ציפורה) קֶנדל על משמעות ההליכה, שעבורה באופן אישי היתה מלוּוה בפרידה ממשפחתה בבואנוס איירס:

“שמונה שנים חלפו מאז שעזבתי את משפחתי, חבריי, שפת אימי ונופֵי ילדותי; תקופה ארוכה של הרבה מאוד למידה – על פי רב בדרך הקשה –  געגועים וסימן שאלה גדול: האם היה שווה כל המאמץ? היום אני מרגישה שעליי לתת דין וחשבון להוריי, כמי ששילמו את מלוא המחיר עבור החלום-שיגעון הזה שלי. ולשם כך אביא לעזרתי את חנה סנש, ואת מה שהיא כותבת לאימה שנשארה בהונגריה: “אמא, בטוחה אני שנפשך כלה ויוצאת לשמוע ממני תשובה על שאלה המרחפת באוויר. הן הִקרבת קורבן כאשר עזבתי, ואני כאשר נפרדתי ממך. ואת בוודאי משתוקקת לדעת: הכדאי היה? ייתכן שאין לי עדיין זכות לענות על כך, רק בעוד זמן אפשר שאוכל לתת תשובה מוחלטת. אבל למרות זאת אשתדל להגיד גלויות את אשר עם ליבי ברגע זה. תשובתי, אמא היקרה, היא כן, בהחלט”. כמוה, אני מבקשת לומר: משפחתי היקרה, יהא מעמד זה מִנחתִי וכפרתִי על העצב שגרמתי לכם עם היעדרותי ועל הדאגה שדאגתם לי. ההסמכה הזאת מוכיחה כי המאמץ שלכם ושל מוריי היה שווה, ועל כך אני רוצה להודות לכולכם. המאמץ היה שווה כי מהיום אני יכולה לעמוד באופן רשמי ביחד עם חבריי המוסמכים ולהכריז בקול רם ולכל עבר: “הִנני”.

הנני – כפי שענה אברהם לאל הקורא אליו ולבנו השואל אותו, ומאז מסמלת מילה זו את היכולת להתמודד עם האתגר ולהתייצב מול הקריאה האלוהית. לא תמיד משמעה הסכמה עם דרישותיו, לא פעם היא מתבטאת בוויכוח עמו, בהזמנתו לשיחה, בהחזרתו אל תוך חיינו וחברתנו ובדרישת קרבתו…

הנני – כתשובתו של משה אל מול מראה הסנה הבוער. זהו ביטוי לסירוב לקבל את המציאות כמות שהיא, לדחף לשנות סדרי עולם, למוכנות להסתכן ולהקדיש מפעל חיים לחינוך העם ולאמונה.. בדרך לחצות ים ומדבר.

הנני – כאחריות שביטא הנביא ישעיהו.. כשהתייצב וקרא “הִנְנִי שְׁלָחֵנִי” ולא חדל לנסות ולהשפיע על בני עמו, למרות הכישלונות שידע בדרך…

ולבסוף, הנני – הֶעני ממעש: זוהי תפילתו של שליח הציבור. חובתנו כרבנים לזכור תמיד כי שליחים אנחנו, לא רק של רעיונות אלא בעיקר של אנשים – של מורינו, של תלמידינו ושל קהילותינו – הציבור שהסמיך אותנו להובילו בצניעות ולדון אותו לכף זכות, כפי שאנו מבקשים שידונו אותנו. “

כמו רבקה, גם הרבנים הללו, שהוסמכו היום, כאשר שאלו את פיהם אמרו בפשטות ובעוז: “אֵלֵךְ”. כמו רבקה, וכמו אברהם אבינו, גם הם נענו לקריאה לעשות מעשה ולהיות שותפים ליצירת מציאות חדשה, מציאות שהיא חיבור תמידי ומורכב בין מה שהיה לבין מה שעתיד ויכול להיות.

בפתיחת נאומה בחרה סילבנה לצטט דברים מיומנה של חנה סנש (שאותה מתארת סילבנה כאחת הדמויות הקרובות לליבה):

“בֶּהָרים יכולים להאמין וצריך להאמין”.

ברוח דבריה של חנה סנש, ברוח האמירה הנועזת של רבקה ובהשראת דבריה של סילבנה, אומר היום שאכן בידינו הבחירה:

להביט אל האופק המבליח מעבר לכתפו של העבד-השליח ולומר בפשטות: “אֵלֵךְ”.

להביט אל האופק המבליח ולדעת שאפשר להאמין וצריך להאמין בהזמנה ובהזדמנות ליצור מציאות חדשה: כאן בארץ-ישראל, כאן בראש העין, כי “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא”.