פרשת וישב – בצִלו של יוסף


דמותו רבת הפנים של יוסף עומדת במרכזם של ‘סיפורי יוסף’ הנפתחים בפרשת ‘וישב’. אך לצד נפתולי חייו של יוסף הבן האהוב הנישא על אחיו, המושלך לבור, המשרת בבית שר מצרי, המושלך שוב אל הבור ומשם עולה לגדולה והופך משנה למלך מצרים, לצד סיפור הגדולה והמנהיגות הבלתי מעורערת של יוסף, צומח חרש מנהיג נוסף, מנהיג שעומד בקשר ישיר וקרוב יותר עם האחים, שהאב (יעקב) והאחים מקשיבים לו ונענים לעצותיו: יהודה. בשונה מיוסף שנועד מצעירותו לגדולה, מנהיגותו וכוחו של יהודה נובעים מהיכולת להודות בטעויות ובכשלים שהיה שותף להם או שהיה אחראי לגרימתם. על תמר כלתו שנקטה בתחבולה מסוכנת על מנת להציל את עתידה, הוא אומר, בכנות ובפשטות: ‘צדקה ממני’.

כסלו תשע”ד

בשולי הפרשות העוסקות בדמותו ובנפתולי חייו של יוסף צומח מנהיג.

אמנם יוסף הוא החולם את חלומות הגדוּלה על האלומות הניצבות בשדה ומשתחוות לאלומתו. בהשתלשלות דברים בלתי צפויה ומופלאה, חלומותיו מרחיקי הלכת של יוסף אף מתגשמים – אחיו משתחווים לו ונתונים למרוּתו וּלחסדיו. ובכל זאת, בעוד יוסף תופס את מרכז הבמה בשרשרת הסיפורים הנקראים על שמו – סיפורי יוסף – מפלֵס חרש את דרכו אל הבכורה אח אחר, בנה של האישה השנואה, שאלוהים נענה לצערה ופתח את רחמה בפעם הרביעית, יהודה.

קווים מפתיעים של דמיון נמתחים לאורך פרשיות אלה בין שני האחים, המגיעים, מרצונם או שלא מרצונם, לקו הגמר של המאבק לבכורה ולמנהיגות. אחת מן ההקבלות הבלתי צפויות הללו מתרחשות בפרשת וישב, הפותחת את מחזור סיפורי יוסף.

גם יוסף וגם יהודה ניצבים בפרשה זו במבחן של פיתוי. את יוסף מפתה אשת אדונו פוטיפר, ואילו את יהודה מפתה אישה זרה רעולת פנים היושבת בצד הדרך, שרק באיחור יתגלה כי היא כלתו תמר. יוסף עומד בגבורה בפיתוי, ובכל זאת נזרק לכלא.

יהודה מצדו נענה לפיתוי. מן המפגש הבלתי רגיל שלו עם הקדֵשה בצד הדרך נולדים תאומים, שמהם נולד בועז הנושא לאישה את רות, ומהם נולד ישי היולד את דוד.

ליוסף – תפקיד רב מעלה, המִשנֶה למלך מצרים, ליהודה – מלכות בית דוד.

יוסף, בזכות מעמדו הרב מצליח להעלות ולהחיות את משפחת אביו, את ‘בני ישראל’ ההולכים ורבים וגדלים בארץ גושן אשר ניתנת להם למחייה על ידי מלך מצרים. הצמיחה והשגשוג של שבט יעקב מתרחשים בזכות חסותו וקשריו עם השלטון.

יהודה, לעומת זאת, זוכה למנהיגות לא מול השלטונות אלא בקרב אחיו: “יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ”[1].

בפרספקטיבה ההיסטורית, ברור איזו מן הגדוּלות עומדת במבחן המציאות והשנים. יוסף נשכח, השבטים שיצאו ממנו – אפרים ומנשה – מתפצלים בתוכם ואינם זוכים למעמד משמעותי בקרב אחיהם . מנהיגותו של יהודה, לעומתם, חוזרת וכובשת את מקומה עם הכניסה לארץ וההתיישבות בה, ובהמשך, עם פיצול הממלכות וההגליות.

יוסף אכן זוכה בבכורה – הוא זוכה לשתי נחלות שבטיות בחלוקת הארץ המובטחת. שני בניו – אפרים ומנשה – זוכים כל אחד מהם לנחלה משלו, כלומר, הוא מקבל פי שתיים מן האחים האחרים – כנהוג על פי ‘משפט הבכורה’.

אך יהודה זוכה במנהיגות.

יהודה אינו ניחן ביכולת המיוחדת של יוסף להשפיע טובה והצלחה. הוא לא מצטיין בקור רוח ויכולת איפוק יוצאי דופן ולא בכושר נדיר להביט למרחוק, לתכנן ולנהל. יהודה נופל לבורות שיוסף כלל לא נכנס לתוכם, אבל הוא מטפס ועולה מן הבורות הללו, חוזר בו מעוולות שהיה שותף  בגרימתם ומוצא דרך לקיים שיח עם הסובבים אותו ולהפוך אותם שותפים למהלך.

בפרפרזה על אלתרמן: יש צודקים ומוכשרים ממנו, אך אין מוכשר כמוהו[2].

שתי הדוגמאות לכך מתוך פרשת ‘וישב’ נוגעות למפגש הרה הגורל של האחים עם יוסף בדותן והשנייה לעימות עם תמר, כלתו.

במקרה הראשון, כשהאחים משליכים בשנאתם היוקדת את יוסף לבור, ראובן, הבן הבכור על פי סדר לידת הבנים, מתכנן לחזור ולהוציא אותו משם ולהחזירו לאביו. אלא שראובן שומר את מחשבותיו לעצמו ופורש מאחיו. יהודה נמצא שם, שותף להתעללות הקשה באחיו הצעיר, אבל ברגע האמת הוגה את תוכנית ההצלה, שאותה הוא לא משאיר לעצמו אלא משתף את האחים ובה הוא מצליח לשכנע אותם לנקוט.

ראובן, שכוונתו היתה מלכתחילה טובה יותר, נותר ללא אח להציל.

יהודה מציל את יוסף ממוות וודאִי (“וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם”), ומניע את תוכנית ההצלה של משפחת יעקב צעד נוסף קדימה.

מעשה תמר מדגיש שוב את העובדה שאין ביהודה כוחות הנפש הנעלים שמונעים ממנו לחטוא. הוא חוטא לתמר בכך שהוא מונע ממנה את זכותה לבנות לעצמה חיים ועתיד כלשהו, ומשאיר אותה בעגינותה – הוא שולח אותה לשבת בבית הוריה לבושה בגדי אבל: דחויה, נואשת, חסרת סיכוי.

הוא עצמו, באלמנותו, לא מהסס לפנות לחסדיה של הקדֵשה המסתורית היושבת על אם הדרך.

וכאשר נודע לו שתמר הרתה הוא לא שואל, בודק ומברר אלא גוזר באחת: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

אבל אז, כאשר נודעים לו נסיבות הריונה של תמר, כאשר הוא מבין את גודל העוול שנגרם לה ואת עוצמת התעוזה של מעשה ההתרסה וההצלה שלה, הוא מכיר בעוולתו ומצהיר עליה קבל עם ועדה:  צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח’).

יוסף לעומתו עומד כסלע איתן מול הפיתוי, עמידה שתזכה אותו בקנאת חכמים שיכתירו אותו בתואר ‘יוסף הצדיק’. לא מזדמנת בפניו הזדמנות לחזור בו ולתקן את העוול שגרם, כיון שלא גרם שום עוול. ובכל זאת, יוסף נשלח, על לא עוול בכפו, לבית האסורים, ואילו חטאו המתוקן של יהודה זוכה לזוג צאצאים שמהם תצא, בבוא העת, שושלת דוד. כמו במקרה של ראובן, גם כאן, צדיקותו של יוסף נשארת בודדה ומיותמת, ואילו החטא ותיקונו של יהודה זוכה להכרה ולפומביות. הוא מלמד משהו את הסובבים אותו, ומהדהד אמירה מעניינת ומאתגרת של חז”ל על המנהיג (ודווקא בהשוואה המטרידה בין מלכות בית שאול למלכות בית דוד!): “אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמְרִין לוֹ: חֲזור לַאֲחוֹרֶיךָ” [3]

ליהודה אפשר בכל נקודת זמן לומר: חֲזור לַאֲחוֹרֶיךָ. יש לו לאן לחזור, יש לו חטאים לתקן.

 מהלך דומה יקרה גם בהמשך הסיפור, כאשר ראובן ינסה את כוחו לשכנע את יעקב מוכה הצער להניח לבנו הצעיר, בנימין, לרדת עם האחים מצרימה לשבור שבר, ושכנועיו יעלו בתוהו, ואף יעוררו את זעמו של יעקב כלפיו, ואילו יהודה בהבטחתו ליעקב ימצא את הדרך לשכנעו להתגבר על חרדתו ולהיפרד מבנו האהוב.

המהלך יגיע אל שיאו בפרשת ‘ויגש’, במפגש רווי הרגשות והכאב בין יהודה ליוסף. עליונותו של יוסף ברורה לכאורה: בידיו לסלוח לאחים ולהטות עמם חסד או למצות איתם את תאוות הנקמה. יהודה הוא זה שפוסע קדימה ומתייצב בפני זעמו של האיש המצרי , ספק מבין ספק לא מבין מיהו.  יהודה הוא זה שמצליח לפלס דרך אל לבו של האיש, לספר את סיפורם של האחים, את סיפורו של האב הזקן, לחשוף את הכאב החבוי של יוסף, להוכיח לו כי למדו את הלקח מהמעשה הנורא, ולקחת אחריות מלאה על גורלו של הבן הצעיר והאהוב, בנימין, ובכך לתקן את הפצע הנסתר של שנאה חסרת מעצורים כלפי בן אהוב אחר.

במפגש האיתנים בין השניים שוב נעוצות העיניים במוצא פיו של יוסף, האיש הכל יכול במצרים, שעל פיו יישק דבר. יוסף המתנכר, המתרגש, המתאפק, יוסף הבוכה, המתגלה והסולח. הסיפור הוא סיפורו של יוסף וסיפורה של הסליחה הגדולה, היכולת לומר: “וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה”[4].

זוהי קדמת הבמה, זוהי נקודת המפנה הדרמתית, שאותה מוביל יוסף.

ועם זאת, יהודה הוא הניגש. הוא הפועל, הוא המבקש, לא רק על נפשו אלא על נפשם של אֶחיו; יהודה הוא זה שלוקח את הסיכון לסיים את חייו בכלא, הוא זה שבשם האחים מכה על חטא ומודה בטעות הנוראה: צדקת מאִתנו.

ולכן הפיוס בין האחים והצלת המשפחה נזקפים גם לזכותו.

יהודה, שנקרא יהודה מלשון הודיה (“הפעם אודה את ה'” אומרת לאה אמו עם לידתו) זוכה לברכה מופלגת מאביו, יעקב, על ערש מותו: “יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ”[5]. בהכירנו את יהודה, נוכל לייחס ליהודה, לצד התודה לה הוא זוכה מאחיו, גם את היכולת להודות בטעות ולפעול לתיקונה.

על מנת להיות מנהיג משמעותי צריך כנראה לא רק לעשות מעשי צדק או צדקה, אלא גם להודות, ברגע האמת: צָדְקָה מִמֶּנִּי.

[1] בראשית מט’ ח

[2] נתן אלתרמן, נשבעתי עיני: ‘ישנן יפות יותר ממנה / אך אין יפה כמוה’

[3] יומא כב’ ע”ב

[4] בראשית נ’ כ

[5] בראשית מט’ ח