לינוק משורש אחד – דבר תורה לפרשת תולדות

מאיר שלו, עֵשָו, ישראל 1991

המאבק בין האחים על הבכורה ועל הבחירה נובע מהתחרות על אהבת ההורים והתגלגלותה באהבת האל. משפחות האבות אינן מתארות מצב אידאלי של משפחה מושלמת אלא להפך מעצימות את הפגמים והחולשות של ההורים ביחס לילדיהם ואת התחרות, הקנאה והאיבה שבין האחים. סיפורם של יצחק ורבקה חושפים את המציאות המורכבת המסתתרת מאחורי המשימה הבלתי אפשרית לאהוב את הילדים במידה שווה. היא מלמדת אותנו שמציאות החיים מכתיבה לנו אפשרויות שונות לאהבה ולעיתים גם העדפה של אחד האחים, הזקוק ליתר תשומת לב על מנת לגדול למלוא הפוטנציאל הטמון בו. המאבק העיקש של יעקב עם עשו על הבכורה מוליד בו תעצומות נפש שיאפשרו לו להתמודד עם משימות החיים שעוד נכונו לו.

 בבת עין, חשוון תשס”ה

 פרשת ‘תולדות’ מספרת לנו את הסיפור הבלתי נשכח על יעקב ועשו, שני בנים, תאומים, הנאבקים ביניהם על הבכורה ועל הברכה. המאבק על הבכורה והעדפה של אח אחד על השני היא מוטיב שמתחיל ממש עם לידת שני האחים הראשונים ועובר כחוט השני לאורך סיפורי בראשית: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו ולבסוף מנשה ואפרים, ועל כך גם אפשר להוסיף את העדפת רחל על לאה, דבר שעליו מגיב לבן בהתחסדות אופיינית, שיש בה עקיצה בנקודת התורפה של יעקב:

“לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה” (בראשית כ”ט, כו’).

הבחירה בין הבנים, כמו נושא העקרוּת של האימהות, מבליט שוב ושוב את מוטיב הבחירה וההועדה. כשמדובר בנח או באברהם העניין של הבחירה ברור, כיוון שהם נבחרים ישירות על-ידי האלוהים, אבל מהרגע שמתחילה להיווצר שושלת יש צורך להדגיש את נושא הבחירה, כדי שלא יראה שמדובר כאן במהלך טבעי, זורם מאליו, כפי שהעקרוּת גורמת להריון להיות יקר ובלתי מובן מאליו. צריך שהמעורבות האלוהית לא רק תתקיים אלא גם תראֵה, ולכן הבחירה במקרים כה רבים נוגדת את המהלך הטבעי של הבכורה. ככל שהמהלך חורג מהזרימה הטבעית, נושא הבחירה וההועדה הוא בולט יותר: יצחק נבחר לקבל את הברכה למרות בכורתו של ישמעאל, יעקב נבחר למרות בכורתו של עשו ועל אף העדפותיו של יצחק ואפרים נבחר למרות הבכורה הטבעית של מנשה ולמרות ניסיון ההתערבות של יוסף אביו.

מבחינה זו אני חושבת שאי אפשר לומר שמדובר כאן בשרירות לב של הורים, שמעדיפים בן אחד על האחר, אלא במהלך בלתי נמנע וכואב של העדפה ובחירה[1].

לצד התמונה הגדולה העוסקת בבחירה מתגלים בשיא עוצמתם הצדדים הבעייתיים בסיפור האחים.

את סיפורי המאבק בין האחים אפשר לראות באור אנושי. כולנו מכירים היטב את המאבק בין אחים ואחיות, אם כאחים ואחיות בעצמנו, ואם כהורים. גם האבות הנבחרים מצטיינים קודם כל בהיותם אנשים, הנתונים כמונו במערבולת של רגשות, ופועלים מתוך תערובת של רגשות קנאה, שנאה, כעס, תחרותיות ותאוות נקם. למרות היותם ‘האבות’ או ‘האימהות’, ולמרות שהם אמורים לשמש דוגמה ומופת לדורות שאחריהם, הרי שבהחלט אינם משוחררים מן הכאב והשבריריות של הקיום האנושי. אפשר לומר שהם נתונים במערבולת קשה, ייצרית וסוערת של רגשות, שהם העצמה של הרגשות המאפיינים אותנו כבני אדם. הם שונאים ומקנאים כמונו, אבל הרגשות הללו מובילים אותם להתנהגויות קיצוניות כמו גירוש (גירוש הגר), כמו מעשה תרמית (המזימה של רבקה ויעקב), ואף ניסיון לרצח אח (עשו ואחֵי יוסף).

אפשר לומר שאנחנו מהדורה מוקטנת של עוצמות הרגש שמגלים האבות והאמהות, ודרכם אנו מוזמנים ללמוד על עצמנו, כפי שמציין הרש”ר הירש[2] בהתייחסו לפרשתנו:

“וַיִּגְדְּלוּ”, בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים, דווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לִקחה לדורות.

 יעקב הוא כנראה הבן הפחות אהוב על אביו, וזהו אולי המקור לטרגדיה שתלווה אותו כל חייו. חז”ל ניסו לומר שמדובר כאן בגישות חינוכיות שונות של יצחק ורבקה, או לטעון שאהבתו של יצחק אינה אהבה טהורה, אלא תלויה בדבר (“כי ציד בפיו”, שם כ”ה כח’), והסבירו את אהבת רבקה את ליעקב בדיוק בכך שהיא מבחינה שיצחק, בעלה, מעדיף את אחיו הבכור. המאבק הנואש של יעקב על הבכורה הוא אולי מאבק על הכרתו ואהבתו של אביו. אחת ההוכחות לכך היא סמיכות הפסוקים:

ראשית, מופיע הפסוק המתאר את נטיותיהם של השניים, כסיבה או כבסיס להעדפה של יצחק, המופיעה בפסוק הבא, והעדפה זו היא כנראה הגורם לניסיון של יעקב לקחת במזיד (ובנזיד..) את בכורת אחיו, כפי שיסופר בהמשך המיידי:

 וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.. (שם, כ”ה פסוקים כז’-לא’).

 רצף זה של פסוקים מחזק בעיני את המסקנה שרבקה איננה אֵם רעה, בכך שאיננה מגלה שמץ של דאגה ואכפתיות לעשו, וכל דאגתה ואהבתה מופנים ליעקב. רבקה היא אֵם במלוא מובן המילה. היא אוהבת את הבן ‘הקטן’, התם והפגיע, הפחות ‘מוצלח’ והפחות דומיננטי בין השניים, דווקא משום היותו כזה. היא איננה הגורם לעוול אלא מבקשת לתקן אותו (גם במחיר של גרימת עוול אחר..).

וכאן אני מגיעה לנקודה משמעותית וכואבת ביחסי הורים וילדים: נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שהאידאל’ של אהבה שווה לכל הילדים אינו עומד תמיד במבחן המורכב של המציאות. ילדים הם שונים מטבעם, וככאלה הם מעוררים תגובות שונות אצל מי שמתייחס אליהם, כולל הוריהם, שגם הם שונים בטבעם ובנטיות ליבם. אני חושבת שבנקודה זו אוכל לצטט את הסיפור שסיפרה לי אמי לשאלה ששאלתי אותה, את מי מאיתנו, הבנות, היא אוהבת יותר. היא סיפרה על המלך שנשאל אותה שאלה ביחס לבניו והשיב בחכמה: “אוהב את החולה עד שיבריא, את החלש עד שיתחזק, את העני עד שיתעשר”. במילים אחרות החכמה היא לאהוב כל אחד מהילדים לא דווקא על פי טבעו והישגיו, אלא על-פי צרכיו, כאילו האהבה שלנו כהורים עוטפת את הילד וממלאת בו את נקודות התרפה והחוסר, ובכך חושפת את הפוטנציאל הגלום בו, בניגוד לעולָם שיאהב אותו בשל נקודות הכח וההצלחה המוּכחים.

ברוח זו מבין הרש”ר הירש את הפסוק ממשלי (כב’ ו’), “חנוך לנער על-פי דרכו”, אותו הוא מזכיר בפרשנותו לפרשת תולדות:

“יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחד. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם.”

 אהבתה של רבקה את יעקב היא, בעיני, בבחינת תיקון ולא כניעה לנטיות הלב. לכן אולי מדגיש הכתוב שרבקה היא זו שזכתה בקול הנבואי עוד טרם לידתם של הבנים:

“וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר” (שם, כג’). היא מראש יודעת שעליה ללכת בניגוד לנטיית הלב ולהעדיף דווקא את ה’צעיר’, זה שמתבלט פחות ומושך פחות תשומת לב באופן טבעי. זהו האתגר הלא פשוט של הורים, הנדרשים לחלק את אהבתם לאו דווקא בצורה שווה אלא בצורה צודקת, עד כמה שאפשר.

 כולנו בדרך זו או אחרת נתקלנו בקנאה בין אחים ואחיות, ואנחנו מודעים לקושי במערכות היחסים הללו. אחד הדברים שעשוי לעזור להתמודד עם קנאת אחים הוא הכרה פשוטה מאוד, שעולה מסיפורם של יעקב ועשו: קנאת אחים נובעת תמיד מהמאבק על אהבת ההורים.

 הרב יוסף חיים, מחכמי בבל בעת החדשה, כותב על קנאה בין תלמידי חכמים, אותה אפשר לדמות לקנאה בין אחים או בין חברים קרובים. בהתבוננו בגילויי הקנאה בין תלמידי חכמים בא”י ובבבל שואל הרי”ח את השאלה המתבקשת: מדוע הם שונאים זה את זה? ותשובתו:

כי שניהם יוצאים משורש אחד, ו”לפי ששניהם זה חפץ לינוק מן השורש ההוא יותר מחבירו והם מקנאים זה לזה בטבעם. אבל אם ישיגו לדעת ששניהם משורש אחד אז וודאי יהיו אוהבים זה לזה.” (הרב יוסף חיים, בן יהוידע).

כמו תלמידי חכמים, הזקוקים למחלוקת ביניהם על מנת לחדד וללטש את תלמודם, כך אפשר, בעיני, ללמוד שאחים, היונקים ממקור – משורש – אחד, זקוקים זה לזה על מנת להיאבק על זהותם וייחודם. לוּלא המאבק העיקש והקשה על הבכורה, יעקב לא היה גדֵל, לדעתי, להיות מי שמסוגל להיאבק עם אנשים ועם אלוהים ולצאת בחיים, כפי שיאמר לו המלאך על סף פגישתו המחודשת עם עשו:

“לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ[3] עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.” (בראשית לב’ כט’).